תנועת גיטרות ורובים

עורה היה בגוון אדמדם-צהבהב, היא אהבה לנוח למרגלות עצים.

בעיר לא היו הרבה עצים, אבל זה הזכיר לה את הכפר, ובכל הזדמנות בה יכלה למצוא פסק זמן, או לקחת אותו, הייתה פתאום נעצרת ליד עץ שאפשר היה לשבת לידו. אם היה שם ספסל או סלע או גדר אבן, והיא הייתה מתיישבת, ועוברת כמו למצב אחר. הזמן הפסיק לרוץ ככל שזה נוגע לה, והמחשבות הקטנות הקטנוניות היומיומיות היו מתחלפות במחשבות על נצח הקיום במרחב ובזמן, על חיים אחרים ומהות הנשמה, ועל החידה של הטבע וכוח החיים. ולכן הייתה מרגישה מאוד קטנה וענווה, אבל מלאה בחסד והמון אהבה. יושבת בחופשיות גמורה, ידיה מרווחות לצידי גופה, רגליה פשוקות מעט, כמו תלמיד משועמם בכיתה, והיא מביטה על העולם, שנראה דומה כמעט בכל מקום, מתמוגגת, נודדת במחשבות חולפות, ושוקעת להזיה בזמן ערות, איך הכול היה יפה יותר לו הדברים היו נראים אחרת ללא מרוץ החיים. והיא ישבה שם אותו יום, לשולי החורשה, וחלצה את נעליה. הלכה יחפה בדשא וביקשה שאתאר את גוון שיערה ואופן תסרוקתה. שיערה היה צהבהב ואסוף בחצי קוקו. השיער היה חלק והגיע עד כתפייה, ופוני קטן ירד כמפל גל על מצחה. היא ידעה ללמוד את המילים שנכתבות עלייה, אבל לא בבהירות. הן חגו אליה בתחושות וברגשות שמילאו אותה הכרת תודה. עיניה היו טובות וחולמניות, ובועה דקה של הגנה הייתה סביבה מפני אנרגיות שליליות. היא לא שנאה ולא כעסה ולא המעיטה בערכה. יש אמת אחת, והיא האהבה והנכונות לקבל אותה. מי שרואה אחרת – אין לו מקום בלבה. חולף ומריץ את המילים הקטנות המציקות שלו, ונעלם כלעומת שבא, ולא נראה עוד. נעלם במבוכים הפתלתלים שיצר במוחו. אך לה לא היו מבוכים, אלא אוקיינוס אחד ויחיד עמוק עד אינסוף ורחב עד אינסוף, והיא הרשתה לעצמה לטבוע בתוכו, שום רע לא יאונה לה, היא ידעה. פגשתי בה בדרך, ומבטי נתקל במבטה, ובעיניה ראיתי ים. לא יכולתי להכיל זאת והתביישתי במחשבותיי הרדודות בעלות התבניות, ולכן ניתקתי את מבטי ממבטה, והמשכתי הלאה משם, טועה בתוך מבוכי חיי.