האירוסין

קולות הסירנות התגברו יותר ויותר ואני חזרתי להכרה, עדיין הכל היה קצת מעורפל. הסתכלתי סביבי, איפה אני? ראיתי 2 מכוניות שנפגעו, אחת בתוך הגדר והשניה הפוכה על רמזור שנפל כנראה ואת האופנוע בצד הכביש, הסתכלתי מסביב וחיפשתי את אורן אבל לא מצאתי, התחלתי לצעוק לו "אורן? איפה אתה?" אבל חוץ מהסירנות שהתקרבו לא שמעתי כלום.
פתאום ראיתי אותו ליד האופנוע שלו, תמיד אהבתי את האופנוע שלו, אופנוע גדול בצבע אדום, אדום כמו הכביש שאנחנו שוכבים עליו, אורן לא זז כנראה כבר לא נשם, התחלתי לזחול לכיוונו מדממת ובוכה "אורן שלי? תתעורר בבקשה" תפסתי אותו וחיבקתי חזק, שמעתי את פעימות הלב שלו נחלשות מרגע לרגע "אורן בבקשה תענה לי אני לא מאבדת אותך! אני אוהבת אותך" הוא פקח את עיניו לאט והסתכל עליי ולחש "אני אוהב אותך אני מצטער על הכל את סולחת?" לא יכולתי לענות לו אבל הנהנתי בחיוב רק שיתעורר, לפתע ראיתי אורות אדומים בוהקים ושלושה פרמדיקים רצים לכיוון האוטו ההפוך, הם הוציאו שלושה אנשים, אישה, גבר וילדה קטנה בסביבות גיל 8, הסתכלתי עליה, מלאך קטן שכנראה חייה ישתנו מהיום, למה הסכמתי בכלל לעלות על האופנוע הזה?
כן זה היה ערב שגרתי של יום שישי, אורן התקשר אליי בשעה 19:24 ואמר "תתחילי להתארגן היום אנחנו יוצאים" הייתי מאושרת, התקלחתי התאפרתי והתלבשתי הכי יפה שיש והוא הגיע בסביבות השעה 21:30 על האופנוע שלו הבאתי לו נשיקה ונסענו לכיוון המסעדה האהובה עלינו, האוכל היה מדהים כרגיל.
הטלפון של אורן צלצל באמצע הארוחה ושמעתי את אורן "כן אחי, בטח שנבוא" כשהוא ניתק את הטלפון הסביר לי שאנחנו נוסעים לחבר שלו לשבת עם החבר'ה ושאל אם זה בסדר אמרתי "לא!" בטון כועס "ממש לא! אני לא רוצה עוד פעם ללכת לשם דיי" אורן קם בעצבים והלך פתאום.
כעבור 10 דקות הוא התקשר אליי ושאל אותי מה אני רוצה לעשות ואמרתי שכלום אבל הוא התעקש, התפשרתי על החברים שלו, שיהיה.
יצאנו ל"חבר'ה" שלו, אורן נסע במהירות מעל המותר והרגשתי שזה בגלל שהוא עצבני, ואז לפתע זה קרה, מכונית "מאזדה" משפחתית כמעט התנגשה בנו אך פנתה בזמן ונכנסה במכונית אחרת שהעיפה אותנו הצידה וזה יצר תאונת שרשרת.
הגענו לבית החולים, אני חצי בהכרה, אורן ללא הכרה בכלל ולגבי כל שאר הנפגעים איני יודעת.
שהיתי בבית החולים במשך שבוע ובאמצע השבוע אורן התעורר למחצה, הוא דיבר איתי סיפר לי כל מה שהוא הרגיש באותה הנסיעה, חיבקתי אותו ואמרתי לו שינוח, לפני שיצאתי מחדרו הסתובבתי אליו ואמרתי "אני אוהבת אותך".
כל יום הגעתי לחדר של אורן, הבאתי לו ממתקים והפתעות, והנה הגיע הלילה האחרון שלי בבית החולים, על אורן אמרו הרופאים שצריך שיישאר קצת להשגחה כי הוא עדיין חלש, הסכמתי איתם.
בלילה ההוא בקושי יכולתי להרדם, חשתי אי נוחות והרגשתי שמשהו עומד לקרות, אחרי שעתיים של נסיונות נרדמתי אך כעבור זמן קצר התעוררתי, שמעתי את הרופאים שהתרוצצו במסדרונות וכולם פנו לכיוון חדרו של אורן, דאגתי.
רק בבוקר שמעתי את הבשורות הרעות "אורן לא שרד, הריאות שלו הפסיקו לתפקד כי מוחו נפגע, אנחנו מצטערים".
הלכתי הביתה עם תחושה של ריקנות, אורן שלי, איננו? הוא נלחם כמו אריה , איך זה קרה?
כשהגעתי הביתה אמא שלו התקשרה אליי, התחילה לצעוק "זה נכון? את עשית את זה? זה באשמתך! הרגת את הילד שלי!!!" ניסיתי להסביר לה שזו טעות, אך היא לא הקשיבה.
כעבור כמה ימים הגיע לביתי שוטר "שלום, נעמה?" עניתי לו "כן, קרה משהו?" הוא ביקש להיכנס לדבר על אורן, הכנסתי אותו הביתה והכנתי לו קפה, ישבנו ודיברנו במשך שעה וחצי ולאחר מכן מסר לי את חפציו ששרדו בתאונה.
חיטטתי בקופסה ובה מצאתי טבעת, עם דמעות חיטטתי עוד קצת ומצאתי תמונה שלנו ושלט ענק שכתוב בו "התינשאי לי?", באותו הרגע נשברתי והתחלתי לצעוק "אורן תחזור אליי!!! אני מתחננת".
כעבור 3 שעות נרגעתי סוף סוף, שמתי על עצמי את הטבעת ואת התמונה על השידה ליד המיטה שלי, בעצם שלנו רק שאני ישנה בה לבד בינתיים.
מאז עברו 5 שנים, התחתנתי עם בן אדם מדהים, קצת מזכיר לי אותך ואני אוהבת אותך, אבל אותך אני עדיין אוהבת יותר כל יום אני חושבת עליך והוא מבין אותי.
ביום שהבאתי אותו הביתה לראשונה הוא שאל מי זה לידי בתמונה, שאל אם זה אח שלי ואני עניתי לו בתחושת ביטחון "זה אהבת חיי, הוא נפטר", תמיד הוא התעניין בך שאל אותי עליך סיפרתי לו המון עליך, הוא בא איתי תמיד לקבר שלך.
יש לי ילדה ממנו, ילדה מדהימה שקראתי לה אורן על שמך והיא כרגע בת שנתיים.
למרות החיים המדהימים שיש לי כרגע אני עדיין חושבת עליך ומתגעגעת, אני עונדת את הטבעת שהייתה בקופסה עד היום ואמשיך לתמיד, אולי אף אחד לא יבין למה יש לי עוד טבעת אירוסין אבל אני תמיד מספרת את הסיפור שלה.