רוצה להיות סינדרלה פרק 8

נעמדתי שם.
'הגבירה הקרה' הביטה בי במבט חסר סבלנות ובעניים מלגלגות ואחר חיוך די מסופקת מהרעיון שבת של בין העשרים לשעבר משרתת אותה.
שתי אחיותיה החורגות של סנדי הלבושות בשמלות פאר נדמה היה שהיו ארוכות לאירוע צחקקו שהם מביטים בי.
הנסיך הסתכל עלי חסר הבעה ואולי רחמים על פניו וחייך חיוך מאולץ.
האביר השחור התיישר שכאילו מחליט שסוף סוף משהו מעניין קורה פה ומביט בי בפליאה.
הרכנתי את ראשי ממבוכה "חבל שלא החלפתי שמלה" אמרתי לעצמי.
"אחממ" ה'גבירה הקרה' רמזה
"כן" אמרתי מניחה את המגש על השולחן ולאחר מוזגת את התה בכוסות ספל מחרסינה המעוצבות על ידי אומן יוקרתי. חלקתי את הכוסות ביניהם וידיי רעדו.
"לוליטה" אמרה אחת האחיות שאף פעם לא הבדלתי בניהם אף על פי שאינם תאומות.
"שמעת, הנסיך חוגג יום הולדת 18 והזמין את כולם איזה התרגשות" אמרה בכל צבוע
"למה את אומרת את זה למשרתת" הוסיפה השנייה "את יודעת שהיתומים לא מוזמנים, זה ידוע".
"נזכרתי" הוסיף הנסיך "את לומדת באותה כיתה איתי" הוא נעמד וחייך "כן, כן אני זוכר את זאת שתמיד מסתובבת עם סנדי, לא ידעתי שאת משרתת שלה" הוא החל לסובב את ראשו לצדדים "איפה סנדי עם מזכרים אותה" אמר בתמימות לא מבין את משקל המלים שיוצאות מפיו.
"פחחחח" נפלט צחוקם של האחיות.
השפלתי מבטי אוחזת את שמלתי ונושכת את שפתיי והתאפקת לא לבכות.
"איך אמרת שקוראים לך?"
"לוליטה" לחשתי שאני מרגישה סכינם קטנות חותכות את לבי.
"לוליטה אל תדאגי , גם את מוזמנת לנשף אני רוצה שכולם ייהנו מימנו". אמר שהוא מביט באביר השחור כמעין סימן להסכמה. רק אז שמתי לב שגם הוא נעמד.
הנהנתי בראשי והתפללתי שהדמעות לא ירדו . הלכתי לכיוון המטבח חסרת מילים. הנסיך אפילו לא יודע על קיומי כמה מביך כעסתי על עצמי שנפלתי קורבן לאשליות שלי. שלבסוף יצאתי מחדר האורחים נשברתי רצתי משם שדמעות על פני חולפת על פני סנדי פניה היו המומים והביעו דאגה.
חושך בראש.
"אני שונאת אותם. אני שונאת אותם. אני שונאת אותם" חזרתי
"שונאת אותם אני שונאת את כולם את הגבירה הקרה, את האחיות, את הנסיך, את הורי שהשאירו אותי לבד". גרוני חנוק קולי נדם אך נשמתי צעקה.
שמעתי פסיעות רגלים שהפכו לריצה מנסות להשיג אותי. "סנדי אני מצטערת אבל אני לא יכולה לדבר אתך עכשיו" אמרתי ממשיכה לרוץ לכיוון הגינה שהיא מעין יער. הרגשתי יד אוחזת בידי מיד עצרה את ריצתי, אחיזתו הייתה חזקה.
" מה אתה רוצה?" צרחתי על האביר השחור. "מה את רוצה מימני? למה את רודף אחרי? אני שונאת אותך, אני שונאת אותך" צעקתי והתפרצתי מבכי כל תחושת המבוכה והשפלה הפיצו אותי.
"תרגעי" אמר האביר השחור.
"תעזוב אותי" אמרתי נאבקת להשתחרר מאחיזתו והוא מנגד קרב אלי והביט בי בעיניו הכחולות יכולתי להרגיש את נשימתו הנמרצת כנראה מהרדיפה אחרי. הוא הוציא ממחטה מכיס חליפתו וניגב את דמעותיי לאחר הוא ניגב את שפתיי היה מעט דם על הממחטה, אז הרגשתי את הכאב מהנשיכה.
"נרגעת" הוא שאל בקולו העמוק.
בחוץ היה אפשר לראות את השמש שוקעת צובעת את השמים בצבעים חמים של כתום אדום ומעט סגול. משב רוח קריר חלף על פני הנושא איתו ריח מתקתק של פרחים שהקיפו את הגינה והעיף את שערי על פני, הוא העביר את ידו מסביב לאוזני מפנה את שערי מפניי יכולתי לראות את פניו בברור הוא היה יפה תואר פניו חלקות שערו השחור התנופף בעדינות בכיוון הרוח עיניו זהרו ידו הייתה מונחת על פני הרגשתי חמימות. נשמתי עמוקות כמנסה להירגע. ופתאום עיני נפקחו מהפתעה שהאביר חיבק אותי מלטף את ראשי. שוב אותה הרגשה ריחו המהפנט שסיבב את ראשי פעימות לבי גברו חום גופי עלה.
"מספיק" אמרתי מנסה להתנתק מאחיזתו.
"לא" אמר קצרות ושוב הידק את אחיזתו.
"מספיק" חזרתי " אני לא מתכוונת ללכת לנשף הזה"
"את חייבת לבוא" הוא השיב.
הרמתי את ראשי הבטתי בפניו הייתה הבעה רצינית.
"זוז" דחפתי אותו. "אני מנסה להיות נחמדה מאחר ובאתה אחרי למרות שזה לא קשור אליך".
"את לא מבינה את חייבת לבוא מבטו התרכך לשניות אחדות ושוב מבט קר "את תעשי את מה שאני אומר לך!"
"נמאס לי! אתה חושב שרק בגלל שאמרת אז אבוא, אתה סתם עוד ילד עשיר ומפונק" אני לא מבינה למה הוא מתערב בענייני חשבתי לעצמי כעוסה.
"חוץ מזה הנסיך אפילו לא זוכר אותי" הוספתי בכל חנוק.
מבטו של האביר השתנה הוא היה ניראה עצבני וחסר מנוחה.
"את אוהבת את הנסיך?" שאל לבסוף.
הסמקתי.
"מה אל מה אתה מדבר?!". פעימות לב." מאיפה הרעיון המגוחך הזה". פעימות לב. "איך משהי כמוני יכולה לעלות בדעה להתאהב בנסיך". פעימות לב. "אני יודעת את מקומי…
איך הוא עלה על זה, מה אני עושה, אם הוא יגלה שאני אוהבת את הנסיך.. במקרה הטוב יגלו אותי מהאיי במקרה הרע אחחח אני לא רוצה לחשוב על זה..
התחמקתי מעייניו אך יכולתי להרגיש את עיניו נועצות בי.
דממה.
"אני צריכה ללכת" אמרתי ויכולתי לשמוע את קולי הרועד.
"שוב פעם בורחת" אמר ופלט צחוק
"אני לא בורחת פשוט אין לי עניין איתך ואם לא שמתה לב אני במצב רגיש עכשיו ואני צריכה זמן לחשוב" זרקתי
האביר פלט הנאחה. "חשבתי שאת שונה אבל כנראה שאת כמו כולם מתאהבות בראיין רק כי הוא נסיך. נסיך, זה מה שאת רוצה? לא משנה לך מי הוא העיקר שהיה נסיך? מה חשבת. שאם את תהי עם הנסיך באותו כיתה אז הוא יבחין בך ופתאום יראה איך את שונה מכול הבנות שמתנפלות עליו וירצה אותך ותחתנו ותחיו בעושר ואושר. אז את סתם עוד פתטית שחייה באשליה".
הרגשתי איך חום גופי עולה וכעס מתחיל לצוף בתוכי. "מה רע אם אני רוצה שאיזה נסיך יוציא אותי מהמצב שאני נמצאת בו, שאני לא אצטרך לשרת אף אחד שלא ישפילו אותי שלא יכו אותי שאני לא אלבש סמרטוטים. מה רע בזה? אהה מה רע? מי אתה שתבקר אותי, מה אתה מבין בכלל יש לך הכול וכל מה שרק תרצה" התפרצתי כעסתי כעסתי עליו מאוד מי הוא חושב את עצמו נזכרתי בכל הדברים שעברתי במות אבי, באמא החורגת שנטשה אותי בכניסה לבית היתומים. אני לא אבכה בגללו החלטתי.
כעס היה ניכר על פניו הוא היה נראה עצבני במיוחד כנראה מה שאמרתי לא מצא חן בעניו
הוא הביט בי במבט חד כאילו מנסה להכניע אותי. החזרתי מבט לא ממצמצת ודמעות זולגות מעיני 'שיט אבדתי שליטה' אמרתי לעצמי.
הוא שניראה יותר מעוצבן שדמעות זלגו מעייני
"פתטית" השיב
ראשי לא הצליח לסדר את המחשבות שצפו אני לא כל כך זוכרת איך זה קרה כאילו גופי ויתר ופעל מעצמו. הרגשתי משב רוח קריר כבר לא הרחתי את הריח המתקתק ההוא. חמימות הציפה את כף ידי, חמימות צורבת.
סטירה.
הבטתי בידי בהפתעה ואחר באביר ידו נגע בלחי ופניו המומות.
הייתי בשוק. כנראה זה הייתה הפעם הראשונה שמשהו סטר לו. החלתי לרוץ לפתע הרגשתי את האביר השחור מחבק אותי מאחור. אני מתה חשבתי, הוא הולך להרוג אותי.
הרגשי את ראשו קרב אלי מאחור ואז את שפתיו ניגשות לאוזני הוא לחש לי משהו. והלך משם.
הייתי בשוק. הרגשתי חולשה ברגלים כבר לא יכולתי לעמוד פשוט נפלתי מתיישבת על הדשא.
**
"החלטתי, את שלי"
**