אישה כחולת עיניים

"קפה שחור אחד, בלי חלב?" שיגר הבריסטה את השאלה לחלל בית הקפה. "זה בשבילי, תודה." אמר דן, וניגש לקחת את המשקה. הבריסטה הושיט לו את הקפה בעיניים חומות ומחייכות, שהעידו שרק זה עתה החל לעבוד במקום. "בבקשה אדוני!" דן הניד בראשו לתודה והניח את הקפה על שולחן ליד החלון. הוא לא התיישב בינתיים, אלא ניגש במקום זאת לחדר השירותים. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, ודן לא הספיק לשטוף את פניו לפני שיצא מהבית. הוא פתח את הברז, ושטף את פניו במים הקרים. פרצוף רטוב השתקף אליו מהמראה, עם זיפים בני שבוע, שיער שהחל להכסיף ועיניים כחולות. "הממף, נראה שהגיע הזמן להתגלח." חשב לעצמו בעודו מנגב את פניו עם מטלית נייר. הוא יצא מהשירותים, וניגש להתיישב בשולחנו.

דן לא הרבה לקום בשעות שכאלה, בטח שלא בסוף שבוע. כעובד עצמאי (זה היה השם שהוא נתן לקריירת הכתיבה הכושלת שלו), הוא היה יכול לבחור לקום באיזה שעה שחפץ. כמובן שהבחירה שלו להתעורר בצהרי היום הייתה אחת הסיבות שהוא לא הצליח לפרוץ, אבל הוא סרב לשנות את ההרגל הזה. 'שינה מבחינתי היא קודש, לא אכריח את הגוף שלי להתעורר באופן מלאכותי!' הוא היה מכריז בפני חבריו, שהיו מסתכלים עליו בעיניים חומות וביקורתיות. אבל היום, היה זה יום שונה. לרוב, כשהיה מתעורר בשעה מוקדמת שכזו, היה דן מסתובב הצידה וחוזר מיד לישון. היום משהו משך אותו לצאת מהמיטה, לראות את הצד הזה של העולם שהוא לא ראה זמן רב.

הוא הסתכל דרך החלון על ההמון העושה את דרכו היומית לעבודה. חלקם נראו רעננים, חיוכם ועיניהם החומות מברכות את הבוקר. אחרים היו דומים יותר לדן באופיים, ונראו לא מרוצים יתר על המידה מהשעה המוקדמת. חלקם נראו ממש כסובלים, עיניהם החומות מלאות בנימי דם והליכתם קשיחה מעט, כאילו לא התעוררו לחלוטין. הוא ריחם עליהם מצד אחד, וקינא בהם מצד שני. 'לו רק יכולתי להשקיע כמוהם.', הוא חשב לעצמו. הוא הרים עיתון שנח על שולחנו, והחל לעיין בו בעניין מועט למדי. הייתה בשער הראשי כתבה על שני פוליטיקאים שחתמו על הסכם כלשהו, ידיהם הלחוצות וחיוכיהם מביעים כביכול שביעות רצון אך עיניהם החומות נועצות האחד בשני מבטי שנאה יוקדת. הוא המשיך לקרוא מעט, אך התייאש במהרה. הבוקר הזה לא הרגיש מיוחד כמו שהוא חש שיהיה. הוא הניח את העיתון, רק כדי לראות עיניים כחולות מביטות בו מהקצה השני של בית הקפה.

העיניים הכחולות היו שייכות לאישה שחורת שיער, שהסיטה אותן ממנו ברגע שמבטיהם הצטלבו בעודה מחייכת חיוך נבוך. דן לא ראה עיניים שכאלו זמן רב. נפעם, הוא החליט לקום משולחנו ולגשת אל האישה כחולת העיניים. "היי," הוא פנה בקול נרגש מעט וחיוך, "אפשר לשבת?" "כן, בבקשה." היא ענתה לו בחזרה, חיוך מביוש קמעה על פניה. הוא התיישב בכסא הנוסף שליד השולחן. "אני דן, נעים מאד." הוא הציג את עצמו. "אני קרן." היא אמרה בתגובה. "אני לא רוצה חלילה להטריד אותך, קרן, אבל אני מרגיש מחוייב לציין שהעיניים שלך הן העיניים היפות ביותר שיצא לי להתקל בהן זה זמן רב." אמר דן, מגניב עוד מבט בעיניה. הבוקר הזה התחיל להרגיש מיוחד בהחלט. "או, תודה לך." ענתה קרן, סומק מתגנב ללחייה, "זה דבר מקסים להגיד." "תראי, אני מניח שזה ישיר מאד, אבל האם תרצי לצאת איתי לארוחת ערב היום?" שאל דן בתקווה, בעודו מיישיר מבט לתוך הכחול העמוק של עיניה.

קרן הביטה גם כן בדן, עיניו החומות מסתכלות עליה בחום. "אני מצטערת, לא הפעם." היא אמרה בהתנצלות, "אולי בפעם הבאה שניפגש כאן בבית הקפה? אתה מגיע לכאן מדי פעם?" הוא היה נראה מופתע, כאילו לא ציפה לתגובה שכזו. "אממ, כן, בוודאי. אין בעיה." היא חייכה אליו, מסתכלת שוב בעיניו החומות. לא היה לה נעים לסרב לו כך. "היה נעים להכיר, דן. אך עליי ללכת עכשיו." היא קמה משולחנה, ויצאה מבית הקפה. היא הלכה לה ברחוב הסואן, זרם בלתי נפסק של אנשים ממהרים יותר וממהרים פחות סביבה. כולם חומי עיניים, כולם ממהרים.

קרן סרקה את ההמון כמו בכל בוקר בדרכה לעבודה, מחפשת לה עיניים כחולות משלה.