זה שלא היה

זה שלא היה, זה שתמיד רציתי שיהיה, שתמיד נשאר איפשהו שם בראש גם כשהזמן ממשיך לזוז.
זה שעשה לי היכרות עם החור שנוצר בבטן גם כשאני שבעה.
זה שידע שהוא יכול פשוט לדבר, ושלשמוע את הקול שלו היה מספיק.
זה שתמיד ידע שאני מובכת ממחמאות, אבל תמיד המשיך להחמיא.
הפספוס שלי.
את הפספוס שלי הכרתי כשהייתי בתיכון.
לא היה צורך ביותר משיחה אחת שלנו כדי להבין שאני ממש לא רוצה שהיא תיגמר. יכולתי לחיות בשיחה אחת מתמשכת איתו אם החיים לא היו חייבים להימשך מסביב.
הפספוס שלי גרם לי להתאהב בו והבטיח את מקומו באיזשהי פינה אצלי בכל שלב בחיים מאז. מאז שהוא התפספס לי.
כשהתגעגעתי, כשהרגשתי לבד, כשנכנסו אנשים חדשים לחיים שלי, כשנסעתי, כשחזרתי, כשהתגייסתי, ואפילו היום כשאני לפני שחרור.
הפספוס שלי אוהב לקפוץ לביקור. לביקור בזיכרון.
בכניסה לשם הוא מעביר כרטיס כזה של זכרונות, ודואג להשאיר סימן שהיה שם.
הפספוס שלי הוא כמו אוטובוס שלא עצר בתחנה כי הוא היה מלא. המשיך לנסוע, אבל נופף לי לסליחה. הפספוס שלי הוא שלוש שנים של היכרות, שנתיים של קשר לא קשר, נתק, כיוונים שונים, והרגשת פספוס אחת גדולה.
הוא זה שלא היה, והוא לא יודע שתמיד רציתי שיהיה.