"כן המפקד." 2- פרק 3: "מכתב 187"

אני פוקחת את העיניים שלי בעדינות ובתחושת נינוחות כששמש עדינה פוגעת בעיניים הקמות שלי,
אני סורקת בטשטוש את החדר הלא מוכר שנראה לעייני וגבותי מתכווצות בטביעות, אני מניחה שני ידיים על המיטה הגדולה ומושכת את עצמי אל ישיבה.
אני ממצמצת בעיני כמה פעמים נוספות ומבחינה בשעה 05:47 שרשום על שעון מעורר לצד הטלוויזיה המכובת.
אני מתחילה להיזכר ויוצאת מהשאננות של השינה.
אני שולחת את רגל ימין אל הרצפה ומרגישה שאני דורכת על גוף מוצק ונאנח מכאב.
"לעזאזל.." לאון ממלמל בקול צרוד ועייף,
אני מסתכלת עליו בתדהמה ולא מבינה איך לעזאזל הגיע מצב שאני שוכבת במיטה שלו.
"לאון אני צריכה ללכת." אני ממהרת ללכת לצד השני של המיטה הענקית ואני מרגישה יד גדולה תופסת ברגל שלי, אני מסובבת את מבטי אל הגבר החסון שתופס ברגל המחוטבת שלי ובוחן אותה מעל הגינס הצמוד.
"לאון?" אני מכווצת מעט את עיני ומבחינה בעייפות המעורבבת עם ספקנות לגבי האישה ששוכבת במיטה שלו.
"אני לא יכול איתך." הוא מסנן מבין השפתיים הצרות והחושקות כשהוא מושך את גופי אליו בצורה שולטת,
אני בוחרת להסתכל בעיני השקד שכלכך מכורות למבטי ולא לומר דבר.
לאון שעון עם יד חזקה על המיטה הלבנה ויד שניה שנשלחת לעבר הבטן שחשופה מעט,
אני בוחנת את הגוף המשורטט הזה שלו,
הקעקועים שגורמים ליריכיי להתחמם ולחיוך קטן לעלות בין שפתי.
"מה את עושה לי יסמין." לאון אומר בלחש כשהוא עדיין בוחן את גופי בצורה כלכך נכונה,
כלכך חודרנית אך עדינה.
הוא מטה את ראשו מעט הצידה ואני מבחינה בקעקוע היפה שמופיע לצד צווארו הארוך שהוורידים בולטים מימנו.
"אנחנו לא יכולים.." אני פולטת מבין שפתי מבלי שום כוונה לומר את זה,
רק שימשיך עם איך שהוא עושה.
~~~
"יסמין! .." אפשר לשמוע גבר צועק אלי ועיני מטושטשות משינה לא רגועה,
לאחר כמה שניות של נענוע עיני מצליחות להתפקס ולהבין את הסיטואציה שקוראת כאן.
"את בסדר?" לאון אומר לי כשהוא מחזיק את הלחי המזיעה שלי ומזיז תוך כדי את השיער שלי בסוג של דאגה אכפתית,
אני מושכת את עצמי מעלה ומצמצת בעיני בצורה מובכת מעט כשאני מבינה שזה היה חלום.
לאון ממשיך להביט בעייני לכמה רגעים ומושך את היד הגברית אל חיקו וממשיך להסתכל עלי בשקט, אינו יודע מה לומר לי עוד.
ואני מסתכלת,
רק מסתכלת על הפנים המוכרות,
שלא מניחות לי לשכוח מגו'נתן.
"אני מתגעגעת אליו" הלב שלי פולט מבין שפתי, הכאב מתחיל לעלות אל בית החזה שלי.
"אני רק רוצה אותו שנית" אני אומרת בקול חנוק ונותנת לליבי להוציא זאת,
"אני רק רוצה הזדמנות שניה" אני אומרת אליו כשפרצופו מתחיל להטשטש בגלל הדמעות שמציפות את עיני.
לאון שולח יד שנית אל הלחי שלי ומצמיד את האגודל שלו לקו המים של העין שלי ומנקה את הדמעות שזולגות.
"אין מישהו שיותר מבין אותך מימני, זה אחי." הוא אומר אלי ומוריד את היד, משתדל לא להיות קרוב מידי בצורה מובהקת.
"איפה השירותים?" אני אומרת בהחלטיות וקמה מהמיטה הלבנה בעזרת הליכה על ארבע,
"תביא לי בבקשה דף ועיפרון" אני אומרת אל לאון והוא ממהר לעשות את בקשתי, שולח יד מהירה אל עבר השידה, פותח מגירה ומוציא דף ועט.
אני שולחת יד אליהם ונכנסת אל החדר הפינתי שם ונועלת את הדלת אחרי.
אני נשענת על הדלת הלבנה ונופלת על הרצפה כשרגלי מקופלות בשביל לכתוב את המכתב אליך.
"מכתב מספר 187:
נשברתי.
זה המכתב ה187.
אני לא יודעת למה אני כותבת אותו.
הבטחתי לעצמי שאני לא אכתוב לך יותר,
נמאס לי להתגעגע אליך.
למה אתה לא יכולת להעניק לי אותך פשוט?
אני לא צריכה יותר מידי גו'נתן, אני נשבעת.
אני רק רוצה להרגיש אותך שוב,
השלושה שנים האלו קשות לי מידי,
קשה לי מידי.
אתה בכלל מרגיש כמוני?
ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לשכוח אותך אהובי,
אני עדיין מאמינה שיש לנו עוד מקום.
לעזאזל אתה היית המפקד שלי גו'נתן,
אנחנו הינו מול כל הסיכויים,
והצלחנו.
לוותר עכשיו?"
אני מקפלת במהירות את הדף ומשכילה את היד שלי באגרסיביות אל אלבום קטנטן ומרגישה שכל תזוזה שאני עושה, משהו בלב נחרט.

לפתוח את האלבום הקטן, הצנום והצנוע זה כמו לקחת את תפירות של הפצעים הגלויים ולקרוע אותם עם סכין יפנית.
אני פותחת בעמוד הראשון ורואה את התמונה האהובה ביותר.
משהו בי מתקפל, הלב.
לאחר שפתחו את הפצעים הגלויים רק נשאר להתבונן בתמונות, ולהכניס את הסכין היפנית אל תוך הכאב.
להתבונן בך במדים, ואת החיוך הרחב שלי בין שפתייך.
איך יכולתי לאפשר לעצמי לחייך ככה?
אני ידעתי מה הולך להיות?