גן עדן

לגן עדן יש הרבה צורות, חלקנו חושבים עליו כעל עולם ירוק עם מדשאות אינסופיות ובתים כפריים פה ושם, חלקנו חושבים עליו כעל מקום מלא מחשבים ומשחקים, בשביל חלק מהאנשים הוא מלא במוזיקה וזמרים. אך למעטים ממנו, הוא אינו דבר כזה יפה או כזה מיוחד, הוא בסך הכל נקודת הייאוש..

שער גדול לפניי. מה מאחוריו? ידיי מושכות בידית אך השער אינו זע. אני דופק, ההד מתפזר בחלל, רעש אינסופי שמסמל בקשה ומתרחק לו לאט לאט. אין אני מסוגל לפתוח את השער, את זה אפשר לעשות רק עם המפתח. אילו רק היה בי האומץ.

מה מאחורי השער? גן עדן, האושר. איני יודע מהו האושר, אך זה הדבר האחרון, הדבר שישמח אותך הכי הרבה, הדבר שיחזיק אותך לא משנה מה. אך בשביל להגיע לגן עדן צריך למות. או לרמות. המפתח בכיסי, הכובד מותח את מכנסיי, מתחנן לצאת לאוויר, שאשתמש בו. אך אני פוחד. מה אם לא אוהב את מה שמאחורי השער? מה אם אתחרט? בטוח יש דרך אחרת.

אני אוסף את כל המפתחות העולים בראשי, אולי אצליח לרמות את השער. פעם אני מוצא אהבה, פעם אחרת אוסף את כל חבריי ביום הולדתי, פעם אחרת מבין מה אני רוצה בחיי, קורא ספרים, עוזר לסתם אנשים ברחוב, אך הדלתות הגדולות סגורות.

הכישלון אופף אותי, מתחיל לרדוף מכל פינה. אהבתי נהרסת כשהמילים 'אני אוהב אותך' נדחות, חבריי עוזבים, אנשים לועגים על ספריי, ומטרת חיי נשארה יחידה – לפתוח את שערי, שער גן העדן שלי. איך החיים השתנו כל כך? המילים נשארות תלויות על קירי, צבועות בצבעים אפורים, ואין תשובה. כל יום עובר, כל יום כקודם, כל יום כואב.

אחרי הלימודים אני חוזר הביתה ונשאר בחדרי, חושב, איך אפתח את שערי? וכל יום עובר הרעיונות נגמרים, כל יום קשה יותר לסבול את הכאב. הכאב בחיי, הכאב בכישלונותיי.
בלילות אני שוכב, צופה בכוכבים ממיטתי ודמעות על פניי, נרדם מעייפות ומתעורר מסיוטים. בימים אני מטפס על עצים ושומע את המוזיקה, השירים הם היחידים שמבינים לליבי. אך בשניהם אני תמיד עושה את הטעות – מתענה במחשבות על חיי הנהרסים. כל יום, כל יום אותו סיבוב. כל יום, כל יום מחשבותי מביאות אותי לברכיי להתחנן לישועה. כל יום, כל יום כובד המפתח בכיסי גדל, יותר ויותר קשה שלא להתפטות להוציאו.

ומדוע לא להוציאו? להוציא את המפתח לאושרי? כי הפחד משחק בראשי, מה אם מגעו לא יהיה כאיך שהוא הופיע בדמיוני? מה אם לא אצליח להפסיק, מה אם זה רק יגרום לי לפול יותר? אך כואב כל כך בחיי.. מה יש לך להפסיד? הריסות. רק הריסות נשארו להפסיד. אדם שלא מרגיש כלום, איך הוא יכול להרגיש? לפתוח את המנעול, החרך הקטן מביט, רק תכניס את המפתח, רק תחליק את סכינך, רק תכאיב.

מהו גן עדן? מקום האושר. ואיפה נמצא האושר? כשאתה שוכח מכל הכאב, כשכל שבראשך זה שכחה ושמחה, כשהכאב כה גדול עד שאתה לא מרגיש דבר.