השעה 4 ואני בוכה

כל כך הרבה זמן שאני מרגישה אליך משהו. משהו אחר, משהו שונה.
בכיתה י' כשעוד הייתי חדשה בבית ספר, אני זוכרת שהמורה הושיבה אותי לידך. היה לנו חיבור מדהים מהשנייה הראשונה. החברות שלי כבר התחילו להציק לי ולחפור שעוד נהיה ביחד ואני מצדי הבטתי בהן וצחקתי. הרי מה כבר יש ביני ובינך? היית מקסים והכל, אבל לא הרגשתי אליך משהו מעבר לידיד.
לא אהבתי את ההצקות האלה מצדן אבל הן התעקשו ואמרו שנהיה ביחד.
ככל שחלף הזמן הקשר בנינו דעך עד כדי כך שלא החלפנו מילה ולשנינו זה לא הפריע. לי היו את העניינים שלי, לך את שלך, ופה זה נגמר.
אבל דווקא השנה, משהו השתנה.
אני אפילו לא זוכרת איך ולמה, אבל שוב חזרנו להיות בקשר. הקשר שלנו נהיה בעיקר בווצאפ בשעות הקטנות של הלילה כשכולם ישנים. התלהבנו מהעובדה ששנינו לא ממש חובבים של היום ומעדיפים להיות פעילים בלילה וככה יצרנו לעצמנו מנהג חדש שבכל לילה אנחנו מדברים אחד עם השנייה.
וזה מעצבן.
אנחנו מדברים כל יום ויום וסליחה על הקיטשיות, אבל בכל יום שעובר אני פאקינג מרגישה שאני אוהבת אותך יותר.
אני אחת כזאת ששונאת משחקים. אני הצעתי לך להיפגש ונתתי לך את הרמזים הכי עבים שיש שתבין שאני אוהבת אותך. אתה מצדך שיחקת את עצמך ראש קטן, כאילו לא מבין שיש פה בחורה שדלוקה עליך נואשות ורוצה אותך.
אבל המשכנו לדבר.
אני יכולה להגיד לך שבפורים, כשמשום מקום צצת וחיבקת אותי והתהלכנו מחובקים, זה היה מדהים בעיני. או בפאב ההוא כשפגשתי אותך ודיברנו ויום למחרת אמרת לי "לא מאמין שלא הגנבתי נשיקה".
לפעמים הרגיש לי שגם אתה בקטע, שגם אתה רוצה. אבל אלו רמיזות כאלה דקות לצד אדישות רבה, ככה שבאמת הותרת אותי תלויה באוויר בחוסר אונים מוחלט.
פחדתי לשאול אותך, פחדתי להתאכזב.
חברים שלי אמרו לי שדי, חלאס. הבחור משחק איתך, הוא זה שמפסיד אותך. אבל אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה לא כזה. אתה בחור רציני.
ובכל זאת, הם הצליחו לגרום לי להרהר בעניין.
אני כל כך אוהבת אותך בן אדם, מי היה מאמין שאני אקשר אליך ככה?
מעצבן אותי שהמשכתי לנסות, ליזום דברים, להיפתח… וכל מה שנותרתי איתם הם ערפל וחוסר ידיעה.
מעצבן אותי שניסיתי לשכנע את עצמי ואת החברים שלי ש"נו, זה כולה בחור. יש מלא בחורים בים. מקסימום הוא לא בקטע, תמיד אפשר להמשיך הלאה" כשבתאכלס אני מכירה את עצמי ויודעת שמעטים האנשים שאני נקשרת אליהם ככה.
אנחנו ביב' עכשיו, ממש לקראת סוף הלימודים ותחילת הצבא.
אני נזכרת בכיתה י' כשחברות שלי הצהירו שעוד נהיה ביחד ואני צחקתי מזה. ממש בא לי לתת לעצמי כאפה על זה. היו את הרגעים האלה שחשבתי לעצמי שזה עוד יכול להתממש ולהתגשם ושיהיה ממש מגניב להיזכר בזה ביחד איתך.
אבל עד היום הייתי מאוד אופטימית, מסתבר…
הגעתי למצב שנמאס לי לדבר איתך על הדברים הבנאליים ורציתי להפסיק להיות במצב של חוסר ידיעה שבכל פעם מחדש תסכל אותי, אז היום אזרתי את האומץ ואמרתי לך שדי, כמה אפשר. מיליון פעמים אמרת שתפצה אותי, שתנשק אותי וכל מיני חארטות בסגנון כשבפועל לא קורה כלום. זה מכעיס ומדכא, תבין אותי.
ואז פשוט אמרת את זה.
פשוט הורדת את המעטה של הראש הקטן וחשפת את זה שאתה יודע שאני רוצה אותך.
בלי שום טיפת רגש אמרת לי שאני בעייתית. ולמה? כי אני מחפשת קשר רציני.
הייתי בשוק לרגע. מנסה להבין מה בעייתי, אז שאלתי.
התחלת להגיד שקשר רציני זה בעייתי עכשיו לפני הצבא ולפני הטיול לחול.
אולי יש דברים בגו, לך תדע… לא שופטת. אבל למה לעזאזל אתה אומר לי את זה עכשיו? אחרי כל כך הרבה זמן שאני פאקינג מנסה בכל דרך אפשרית להראות לך שאני אוהבת אותך? כולם אמרו לי שזה הכי שקוף בעולם שאני רוצה אותך, ועובדה שאתה בעצמך הבנת. אז מה גרם לך להיזכר ולהגיד לי את זה רק עכשיו? למרות שאני כל כך לא מסכימה איתך.
נכון, אני מחפשת קשר רציני. אבל תמיד אפשר לנסות, לראות. אולי זה כן יעבוד? אני מכירה זוגות שהכירו בתיכון או בצבא והם הרבה זמן ביחד. למה ישר לשלול ולהגיד שלא צריך קשר לפני הצבא והטיול? למה לשחק איתי ככה?
אין יותר מתוסכלת ממני. עכשיו במיוחד כשאני מבינה שזהו, שהכל היה לשווא, שאין מצב שזה יילך בנינו לא משנה מה אעשה או אנסה לעשות…
אז נכון, יש המון בחורים טובים וכנראה שאחרי הכל לא נועדנו להיות ביחד. ונכון, שאלה באמת יהיו הצרות שלי. ואני יכולה להתעודד בעוד אלף ואחת דרכים, אבל העובדות בשטח – השעה 4 לפנות בוקר ואני בוכה.
:(