כלי משחק אחד.

היא נולדה בסופת רעמים, נשמה גבוה יורדת אל האדמה החומרית,
נאבקת. רוצה לחזור למעלה, אבל אף אחד לא שאל אותה.
באופן לא רגיל היא התבגרה רק בלילות, כשכל המחשבות שלא נתנה להן ביטוי במהלך היום הגיעו בשעת החשיכה, השאלות הקשות על החיים.
ויש את המשחק ההוא שהיא אהבה לשחק לבד, תריסים מוגפים, הורים עסוקים, כלי משחק אחד.
היא רצתה כל מה שמעולם לא היה לה, כל מה שמעולם לא היה לה אומץ להשיג,
אהבה, בנים…
קנאה שאף אחד לא ידע על קיומה…שלא דחפה אותה לשום מקום…

תריסים מוגפים, אחים יוצאים, מקום חשוך אליו רק שדים באים,
האויבים המתוקים שלה, נאמנים רק לה…
מקום מוכר, לחישות מאומצות,
כלי משחק אחד.
נשמה גבוה באדמה שבה דבר לא יכול לצמוח.
רק שקרים,
ותקווה שנעלמת מידי פעם…

דמעות נאגרות בתוך כרית
נשימות מעטות,
היא עדיין בחיים.

מצאה נחמה בתוך ארון עם חטיפי שוקולד,
מנסה להטביע בתוכן את מחשבותיה.
ולאחר רצה למראה,
חיוך ערמומי, עיניים כבויות,
רואה את חייה דרך פנים של אדם זר- דרך הפנים שלה.

הוא לקח לה הכל- את השמחה, הדעת, תקווה, אמת…
ובכלל זאת היא עדיין חיה.
היא עשתה כל טעות אפשרית, שונאת את עצמה אחרי כן ובתוך תוכה יודעת שתחזור לאותו המקום בפעם הבאה שתרגיש חסרה…
היא בלעה את כל הפיתיונות שמכר לה, בלי לזכור עד כמה הם מכאיבים בקיבה…
שוב ושוב ושוב.
מקום נוח, משחק מוכר,
כלי משחק אחד.