סיוט או חלום?
לפעמים בלילות –
אני נזכרת בימים
שבהם הסיוטים
השתלטו גם לא מתוך שינה,
מילאו 24 שעות ביממה.
כל-כך שנאתי את עצמי,
את היקום, את העולם,
כל-כך שנאתי אנשים
ועדיין אהבתי את כולם.
את התקרה הלבנה
מעל למיטתי
אני מכירה מצוין,
בהיתי בה שעות
עם הפסקות קצרות למצמוצים.
לאט-לאט הכל הפך שחור,
הנפש כבתה,
הסתגרתי בתוך עצמי,
עוצמת הכאב היא היחידה
שגרמה להכל
להרגיש עדיין אמיתי.
הדמעות פסקו,
נשארה הריקנות,
הלב נשבר
והראש הפך עמוס.
לקחתי את הזכוכית השבורה
מהמגירה מתחת לשולחן,
הרסתי את עצמי מבחוץ
ומבפנים גם כמובן.
הרגשתי שאבדתי
בתוך המבוך בנשמתי,
המחשבות היו לי לחומות
והעצב לקוצים.
אנשים עזבו
אחד אחרי השני,
ובסופו של דבר
עמדתי לבד
עם משקל העבר על גופי.
העתיד נראה עגום,
חסר תקווה ומיותר,
הייתי כישלון, וגם עכשיו –
אז גם מחר.
ההווה היה הכי קשה
עם כל הפחדים והחרדות,
עם הסבל שהציף
וגדל מיום ליום.
הגיהנום שבתוכי,
הכאוס המוחלט,
הרג אותי –
לאט-לאט.
מה אפשר כבר להגיד?
היום אני במקום אחר,
ההווה ההוא לי לעבר,
כל הסבל המחריד נגמר והתיישן –
הפך לזיכרונות, לצלקות ולמסע,
שהשארתי במזוודה
גדולה ועמוסה,
זרקתי לים והיא זרמה לה עד האופק,
בדיוק בעת זריחה
שהשתקפה על פני המים,
היא כבר הייתה רחוקה ממני
בצידו השני של העולם –
באוקיינוס הגדול המלא במזוודות
שאותן זורקים לים, ביחד עם הצרות.
הסיוטים אינם איתי,
את החיים הפכתי לחלום –
חלום מדהים יותר מכל דבר אחר,
בו אני שוהה היום.
תגובות (0)