רוצה להיות סינדרלה פרק 6

" אוהה, האביר השחור" חסמתי את פי כשפלטתי את הכינוי האסור.
הוא הביט בי ואני נשאבת לתוך עיניו הכחולות כמתנתקת מהסביבה ולפתע אמר בקולו העמוק "ילדת מלגה". ומשהו שהייתי מפרשת כחיוך על פניו.
"כן…?" עניתי בצייתנות כמתעלמת מכינוי הגנאי שכל כך שנאתי.
"8 דקות" השיב
"אהה?" שאלתי עוד מנסה לחזור לעצמי. "אההה!!!!" נזכרתי. מביטה בו ואז בחלון נזכרת בחלחלה במוצא האחרון. פתאום חייכתי והתחלתי לרוץ שאני משאירה את האביר השחור עומד עם הבעת סימן שאלה על פניו.
"עוד 10 שניות" אמרתי מביטה על השעון ורצה לכיוונו 3..2..1.. "הגעתי" אמרתי קצרת נשימה לקח לי 10 שניות להסדיר את נשימתי מקללת את עצמי על זה שאני לא בכושר. התיישרתי מביטה על האביר השחור במבט רציני מה שהביא אותו להתעניינות בי.
"חחחחח צחק ,שער אדום" הבטתי בו במבט בוז. " את מתה" הוא השיב לבוז שהשלכתי בו בהקצנה.
"ידיים" אמרתי חסרת נשימה לאביר השחור.
"ידיים?" שאל בתמיהה
"ידיים לפנים" החזרתי. האביר פרס את ידיו קדימה וכשקרבתי להושיט את ידיי אליו עמד לפני אדם גבוה עניים חומות דבש ושער שחור כפחם "איך את מעיזה" אמר בכעס" דעי את מקומך שאת מדברת אל האדון הצעיר". מיד הבנתי שזה משרתו.
"תומאס, זה בסדר" השיב האביר השחור בפקודה ובסקרנות ושוב פרס את ידיו קדימה שהוא נועץ בי מבטים מחכה לתגובתי. פרסתי את חולצתי שכמות של תותים נפרסו על ידיו וכמה נפלו על הרצפה, האביר הביט בתותים המונחים על ידו בפליאה.
"ומזה אמור להביע" אמר אדום השער "אדגר, רק תאמר לי את המילה והיא מתה" חייך חיוך מרושע ונעץ בי מבט של רצח כשידו מונפת. עצמתי את עייני מכסה את פניי רועדת "אמא אבא סליחה , באמת נסתי לחיות חיים מלאים והוגנים לרגע יכולתי לראות אותי בשמלה לבנה רצה לזרועות הוריי והרגשתי חמימות עוטפת אותי" זה לא הזמן שלך" שמעתי את אמא אומרת ובבת אחת נשאבתי החוצה חזרה לתוך המציאות " שיט" מלמלתי דיי בוכה אך המחשבה על הוריי נתנה לי כוח הזדקפתי שדמעות מציפות את פני " אמרתה שתניח לי אם אעשה את מה שתאמר, אמרתה שאני צריכה להביא לו אוכל והבאתי לו".
"איך את מעיזה" קפץ תומאס המשרת ודהר לכיווני
"עצור" אמר האביר השחור. "אכן, תותים זה גם ואוכל ומאחר ולא דייקתי את משוחררת" הוסיף.
"משוחררת!? לגלג שער אדום "אל מה את מדבר אדגר, אני אטפל בה" וכשהביט באביר השחור השתתק כאילו שהיה ביניהם קוד שמרסן אותו.
"משוחררת?" שאלתי בהיסוס. "תודה, תודה" אמרתי בורחת משם לפני שיספיק להתחרט.
פניו של תומאס הביעו הפתעה כשהביט בפניו של האביר השחור" זה נדיר" אמר, האביר השחור הביט בתומאס כלא מבין "לראות אותך מחייך" המשיך תומאס משרתו ששירת אותו מהיותו קטן.
"אני לא" השיב האביר בקול מעט מגחך שאכל את אחד התותים שהיו מונחים על ידו.
"אתה בהחלט מחייך" אמר תומאס בליבו.
"ילדת המלגה" המשיך האביר "בהחלט מעניינת" והפעם חיוכו היה ניכר על פניו