פיטר

אני יכול לצאת מכאן, אבל תמיד חייב לחזור.
כאילו מחובר אליי איזה גומי, שנמתח ונמתח עד שמגיע לשיא המתיחה, ואז אני עף אבן מרוגטקה ישר אל ארץ לעולם לא.
"פיטר," אני זוכר את קולה העדין. שיערה היה זהוב כמו השמש, עיניה כחולות כשמיים בקיץ.
"פיטר, אתה תחזור?" היא שאלה. ואני, בעיניים דומעות, קיוויתי שלעולם לא אצטרך לראות אותה שוב. ריחפתי מעל הבית שלה כמו צל שחור ומאיים, כזה שבסך הכול דואג לשלומה.
הבעיה בלהיות שליח של המוות, זה שאין דבר בעולם שאתה רוצה יותר מחברה, ועם זאת אני מייחל שלעולם לא אקבל אותה.