מורה טוב
אני זוכרת את היום בו הוא נכנס למפתן הכיתה,
אי שם בשלהי כיתה ט' כשלבנים בכיתה שלי היו יותר הורמונים מאשה בהריון
שיערו שחור כפחמים, עיניו כחולות כשמיים,
גובהו מתנשא ל1.80 לפחות,
וחיוכו, שחשף שיניים לבנות, אני מודה, גרם לי להסמיק.
זרועותיו חסונות, שרוולים מקופלים שחושפים ידיים גדולות וחזקות
באחת מהאצבעות תוכלו לראות טבעת נישואין. כמובן
לאחר שהשתיק את הכיתה כולה, פתח לבסוף את פיו וקול בס עבה וחלק פקע מגרונו
"שלום, אני עמינדב. תוכלו לקרוא לי עמי. אני המורה החדש להיסטוריה."
כמה המשיכו לדבר, כמה הוציאו מחברות בשקידה מוכנים לכתוב כל מילה שתצא לו מהפה,
ורק אני יושבת בסוף הכיתה מתמוגגת בעצמי ולא מאמינה מה אני רואה למראה עיני
מרוב עיוורוני בקושי שמתי לב שאינני היחידה שמביטה בתמהון בדמות החדשה שלפניי.
אינני הייתי תלמידה שקדנית, מעולם.
לא אהבתי ללמוד ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי בורחת מהשיעורים, מחפשת צרות
אבל ביום שבו עמי נכנס לכיתה הרגשתי כאילו מישהו הרעיד את האדמה עליה עמדתי
מה לא עשיתי כדי להשיג את תשומת ליבו
מלהשתתף בשיעורים ולהגיש עבודות ללא דופי, ועד להתחננויות לפרטני.
קמתי בבוקר בשביל עמי,
שמתי מסקרה של לוריאל בשביל עמי,
נשמתי בשביל עמי
מזמזמת לעצמי את השיר "לוח וגיר" פעם אחת יותר מידי בשביל עמי
אבל עמי?
היו לו אשה,
וילדים
הוא ידע אל מי הוא שמח
ואני הייתי רק ילדה בכיתה ט שחושבת על המורה שלה מה שלא בא בחשבון
תגובות (2)
שייל ל'סיפורים אישיים' או 'סיפורי אהבה'. לא היה כאן אפילו רמז לשמץ של משהו פנטסתי. לא כשפים, לא יצורים, לא יכולות… כלום!
"ממזמזת לעצמי את השיר" – טעות כתיב, או שיש להגביל את גיל הקוראים? בעצם, "לוח וגיר" עצמו מוגבל לגילאי ארבע עשרה ומעלה.
"היו לו אשה וילדים" – ברבים. 'היה' זה יחיד, 'היתה' – יחידה.
לא בא בחשבון – אבל כן בא בהסטוריה? (צוחק).
למי שמתארח בסוכות – אשפוז נעים.
תודה רבה