כי אני פראייר.

להרים את העיניים אל הנער מהעבר,
הנער מהילדות.
יכולתי להבחין בעיניים הזוהרות שלך עוד מרחוק,
העיניים בצבע האוקיינוס,
שתמיד ידעו לערפל כל חלק בגוף שלי.

אתה מתקדם ונהיה קרוב בכל צעד,
אני עיניים מכווצת בחוסר ידע,
לא יודעת אם אני נועצת מבט בנער שלא ראיתי כלכך הרבה זמן,
או בעוד אחד שמזכיר אותו וגורם ללב שלי סתם ככה להאיץ.

העיניים שלי מתגלות אל חיוך עם שיניים לבנות וישרות כמו סרגל ושפתיים צרות וגבריות,
הפרצוף שלך כלכך השתנה מהשנים הקודמות,
אתה כבר אינך ילד מהעבר יותר.

האור המעומעם שסביבנו מצליח להדגיש את העיניים הזוהרות שלך בצורה הכי יוצאת דופן שראיתי,
משהו מתחולל בתוך הבטן שלי ואיני מצליחה לומר דבר חוץ מ "וואו."

"נועה.." הוא אומר אלי כשעיניו סורקות לכמה רגעים את הפרצוף המופתע שלי,
אני מסתכלת בעיניו המהפנטות ולא מצליחה לא לפלוט,
"העיניים שלך.." אני אומרת כשחיוך זעיר עולה על פני ורגע אחרי זה מתחרטת על זה כלכך,
נואש מצידי.
הוא מרכין מבט לכמה רגעים וצוחק צחוק יפה ומרגש,
"יותר מידי זמן." אני אומרת ומשתדלת להעביר את השתיקה בעודי מנסה להרגיע את הילדים שאני שומרת עליהם שמתרוצצים בין רגלי,
"מהעצמאות." הוא אומר אלי כהסכמה ובוחן את פני ואני מצליחה להרגיש את ההדדיות של הגעגוע אחד אל השניה.

אני רוצה לומר לך שאני מתגעגעת,
לומר לך שאני מאז ומתמיד חושבת שאתה האחד שלי,
רוצה שהשיחה הזאת לעולם לא תיגמר.

אולי תיקח אותי לצד ותאמר לי שאתה רוצה שאבוא אליך?
שאתה רוצה שנשחק שוב טניס לזכר הימים הטובים?
מה אתה אומר?

אני מהנהנת אליו ומחייכת חיוך קל, לא יודעת עוד מה לומר.
זה שוק לראות אותו מחדש, אני פותחת את הדלת אל המסעדה ומסתכלת עליו בחיוך קל,
"להתראות .." אני אומרת אליו כאות שלום, ומצטערת כלכך לזה שאני נותנת לך ללכת.
"להתראות נועה." הוא אומר אלי ואני מרגישה את הגוף שלו נמשך אלי, הוא לא רוצה ללכת.

להסתכל עליך מבעד לחלון של המסעדה ולדעת שיכול להיות שאני אראה אותך רק עוד שנה,
אני רואה אותך גודל כל שנה.
כבר 7 שנים אנחנו לא בקשר.
אני רוצה שהמלאכים למעלה יחליטו שמגיע לי עוד קצת מימנו.
שהם יחליטו שמגיע לי לראות אותו יותר מפעם אחת כל שנה,
נמאס לי מהטעימה הזאת כל פעם מחדש,
אני רוצה את כולו.

אני יוצאת בסערה מהמסעדה ובלי יותר מידי לחשוב,
"איתי!" אני צועקת אליו והוא ממשיך ללכת בהליכה מהירה,
כאילו הוא רץ מהאמת שלנו.
"איתי!" אני צועקת יותר חזק ורואה את הגוף היפה שלו מסתובב אלי במהירות, כאילו הוא חיכה שרק אקרא לו.
אני מתקדמת אליו בריצה קלה אך מהירה מכל הסיטואציה, מסתכלת בעיניו ומחפשת את המילים הכי מהירות שאני יכולה לומר.
"למה אתה אף פעם לא שולח הודעה?" אני אומרת אליו ומכווצת את העיניים שלי בחוסר הבנה, הולכת על כל הקופה.
הוא מסתכל עלי בכאב,
כאילו הוא יודע שהוא עושה טעות.
"כי אני פראייר." הוא אומר אלי בלי לחשוב יותר מידי.
"אז אני מחכה להודעה מימך." אני אומרת אליו בביטחון במאת האחוזים,
"אני מחכה כלכך הרבה זמן שתשלח הודעה" אני אומרת אליו בסוג של כאב,
הנשמה שלי נפתחת בפניו,
"ואם לא תשלח? תשכח מימני." אני אומרת ושמה בשביל הסיטואציה המביכה חיוך,
אבל אני כלכך רצינית.