מה שלא קיים

חשבתי שאני חזקה, שאני יכולה להתמודד עם המחשבות אבל כמו מחלה בלי מרפא הן מחלישות אותי, לפעמים אני לא בטוחה אם אני חולמת או שאני ערה. הכל מטשטש כמו עשן שמרחף מעליי. האם זה לילה או ששמה זה ניצוצות הבוקר שחודרים את עלטת התריסים, למי אכפת, זמן זה רק קביעה של אנשים, בני תמותה אומללים, כדי לספור את הרגעים המעטים של נשימה שנותרו להם. ישבתי שם מתחננת לרגש שיבוא, לתחושה, אבל העמימות כיבתה אותי. קטטוניות היא מחלה של הרגש, כמו נהר אתה טובע ברגש שלך, בהתחלה אתה מנסה להלחם לבעוט במים הקפואים, אתה מנסה לעלות לפני הקרקע אפילו רק בשביל שניה של נשימה, אך המלחמה עם עצמך מנצחת ואתה מוותר, גופה שוויתרה על עצמה. הוא ישב מולי, מדבר כמו תמיד על פילוסופיה דביקה וחיים משעממים אותן הבדיחות הציניות על מוות, הוא ניסה לגעת בי, הוא העביר את העצבע הרכה שלו על קווי השפתיים כאילו מנסה לצייר אותן בזכרונו, הוא תמיד נתן השפעה כל כך רבה לזיכרון. אני שנאתי את זה כל זיכרון הוא נוסטלגיה, וכל נוסטלגיה לקחה כאב פיזי ממני. הוא קירב את שפתיו לשלי כאילו הן יכלו להתמוסס לאבק אם יאחוז בהן חזק מדי. הוא נישק אותי בהתחלה בהיסוס מנסה לעורר את זכרוני, הרגשתי את הדמעות שלו מרטיבות אותי מייאוש, הנשיקה העמיקה כאילו הוא מנסה לאחוז בי לעד לעצור את הרגע, ואני במחלתי העצובה לא זזתי, לא יכולתי, טבעתי, זה היה מאוחר מדי. הוא אחז בפניי, הסתכל לי עמוק בעיניים, תמיד היה לו את היכולת לראות ישר לכאב הכי עמוק שלי, לחור השחור שהוא קרא לו נשמה. ראיתי את הכאב שלו ולא יכולתי לעשות דבר הייתי כלואה בעצמי. הדמעות ירדו כעת לשנינו הוא שאל אותי בפחד "מה קרה לך?" ,"הרגש מכאיב לי, לפעמים אני חושבת שהלב שלי ואלוהים הם אותו דבר, אני צריכה להאמין ולקוות שהם שם. אני רוצה גשם ורוח ושמש, אני רוצה אותך, פה." והדמעות יורדות והעשן מתמוסס ואני עדיין יושבת, הוא לא שם, הוא לא יהיה. אולי אני זאת שמנסה לזכור את קווי שפתיו, אולי אני זאת שמנסה לאחוז בו, פוחדת שאם לא אזכור אותו הוא יעלם כמו עשן, כאילו הוא מעולם לא היה קיים. אני מפחדת שזה הכל דמיון שאני לבד. צדקת לאורך כל הדרך, כבר הפסדנו, שנינו. אני עוד אגיע אליך, אני מבטיחה. אהובי.