חדר

היא דוחפת אצבע נוספת לתוכי ואני נושכת את השפתיים. "בבקשה תצאי," אני מייללת. היא מבחינה בסומק על-גבי הלחיים שלי ונרתעת בהפתעה.
"מצטערת. לא חשבתי ש-"
"זה בסדר." אני משנה תנוחה ומתכרבלת בתוך עצמי. היא בוהה בגב שלי עוד מספר דקות לפני שהיא יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה. החושך משתרר בצורה אוטומטית, וימשיך עד שייכנס האדם הבא או עד שאבחר לזוז.
אני לעולם לא בוחרת.

ינן מעיר אותי מתוך שינה טרופה. "ז'נבה, אני צריך אותך. את איתי?"
אני גוררת את עצמי מתוך הסיוט האחרון אל החדר, חזרה אליו. אני מהנהנת בעדינות ופוקחת את העיניים, מתמקדת בו. האור שורף אותי, הופך הכל לבליל צבעים חסר פשר עד שהחיישנים נרגעים, מייצבים את זה בתור ממוצע חדש.

לפעמים אני במספר מקומות בו זמנית. שומעת אלפי אנשים בבת אחת. הם קוראים אליי, שולחים ידיים, מתחננים, מבקשים, דורשים.
כשאני מתעוררת אני תמיד באותו המקום. אותו החדר. המבט מופנה אל הדלת. הטמפרטורה זהה לזו ששררה בו לפני שעזבתי. לפני שהייתי בכל אותם מקומות.
קשה לי לפענח את זה.

הוא חדש. אני לא יודעת את שמו. הוא שולח את האצבעות שלו לתוכי בשתיקה מוחלטת וקורע את העור והבשר והאיברים הפנימיים. אני מנסה לצרוח ולא יכולה.
לרגע הוא מחפש את העיניים שלי, רק כדי להבחין בשברירי רגשות שאולי עלו אל פני השטח. אני רועדת מזעם וכאב כשהוא מפנה את המבט חזרה אל הגוף שלי.

היא מעירה אותי בחדר אחר. הכאב עוד חד, חי מדי. התעוררתי באמצע ניתוח, היא מספרת. זה לא היה אמור לקרות. היא מתנצלת.
ואני לא יכולה שלא לסלוח. היא מעבירה את היד על גבי הלחי שלי ויורדת אל המותניים בליטוף עדין ומתמשך שמעביר בי צמרמורת חמה. הייתי רוצה לשלוח את היד שלי ולאחוז בה, להשאיר אותה כאן.
אני לא מצליחה.