פחד קהל

הידיים רועדות,
הלב מאיים לקפוץ מהמקום לתוך תהום בבהלה
הרגליים זזות באי נוחות
והקול נשמע כאילו מישהו בטעות חשב שזו גיטרה,
והרעיד לי את המיתרים.

ואז,
אני יודעת שזה בגלל הקהל.
אני מרגישה את העיניים שלהם מטפסות עליי
כמו טפילים קטנים שמסרבים לעזוב,
אבל אני לא מסיטה את מבטי לרגע אל הקהל,
שמא אסמיק, או אאבד את זה לחלוטין
מלבד כמה מבטים מבוהלים לאנשים,
שאיך לומר,
אני קצת פחות חוששת מהם-
אני בוחרת לעצמי נקודה באוויר שתגרום לי להרגיש הכי בנוח

אני מנסה להתפקס, להתעלם מהחרדה שביקרה בכל פינה בגופי
ומתחילה לדבר.
המילים מתבלבלות, היד מנסה,
בנוקשות רבה להסתכל אם אולי יש בדפים שלי מידע
ולחישות נשמעות בסוף השורות.

וכשאני מסיימת את מלאכתי, באופן מסורבל ןמהיר ביותר, אני מחייכת חיוך תמים
\"ו..זהו?\"