The last battle

ההרס היה כמעט בלתי ניתן לתיאור.
הבתים נהרסו עד היסוד, בכבישים נפערו בורות ענקיים והצמחייה נשרפה כליל. השמיים האדומים הוסיפו לאווירה המלחיצה והמפחידה, למרות שנראה שכל אלו שהיו אמורים לפחד כבר מתו.
הם נשארו ארבעה, שני בני אדם ושני דיג'ימונים: אישידה יאמאטו, יאגאמי טאיצ'י, אגומון וגאבומון.
"לעולם לא תצליח להביס אותנו!" קרא טאיצ'י. הוא בקושי הצליח להרים את גופו הפצוע מרצפת האבן ההרוסה. "לעולם! לעולם לא ניתן לכם לפגוע בעוד אנשים! אנחנו נעצור אותך!" הוסיף יאמאטו, שנתמך על ידי קיר הרוס למחצה כדי להרים את גופו החבול.
"אתם חושבים שתוכלו להביס אותנו, הפוקימונים?" צחק היצור בעל מבנה הגוף הדומה לסוס לבן. מסביב לגופו היה חישוק זהוב ממתכת, כאשר לכל כיוון רוח נמתח מהחישוק מוט קצר עם אבן חן ירוקה בקצהו. עיניו צרות וירוקות, וחלקו האחורי של ראשו היה נראה כמו דגל לבן שמתנוסס ברוח. "אתם חושבים שתצליחו לעבור אותי? ארכאוס הגדול?!" קרא שוב ארכאוס ופרץ בצחוק אדיר שהרעיד את כל ההריסות.
"אתה… אתה רצחת את כולם!! את סורה ופיומון, את ג'ו וגומאמון, את מימי ופאלמון, קושירו וטנטומון!!" אמר אגומון, מנסה שלא לבכות.

"גם את היקארי וטיילמון, את טאקרו ופאטמון!!! אנחנו לעולם לא נסלח… לא נסלח לך על זה!" אמר גאבומון, קולו חנוק בין מילה למילה.
"וזה גם מה שאעשה לכם." אמר ארכאוס. פניו נעשו רציניים. הוא פתח את פיו, אור לבן החל להתגבש בפיו לאנרגייה. לפתע נורתה האנרגייה לעבר טאיצ'י ויאמאטו והעיפה אותם לאחור בעוצמה.
"טאיצ'י!!!" צעק אגומון ורץ לכיוון שותפו האנושי. המשקפת הקבועה שעל ראשו נחתה קרוב אליו. עדשותיה התכולות התנפצו לרסיסים שנצבעו באדום מהדם שזלג באיטיות מתוך שערו הפרוע. הדיג'יכלי הכתום החליק ליד ידו, החפץ שאיפשר לשניהם להיפגש.
"יאמאטו!" קרא גאבומון ורץ לעברו של יאמאטו. "א-אתה בסדר?" שאל גאבומון, למרות שהיה נראה שלא. ראשו נחבט בחוזקה ברצפה וחתך לא קטן נפער ליד אוזנו, כאשר הדם זלג ממנו ללא הפסקה. הדיג'יכלי הכחול החליק לידו של יאמאטו שאחז בו בחוזקה.
"ט-טאי… טאיצ'י… אתה בסדר?" שאל אגומון,דמעותיו כבר זלגו על לחייו.
"א-אגומון… היית החבר הכי… הכי טוב שלי…"יבב טאיצ'י. בכוחותיו האחרונים העביר לאגומון את הדיג'יכלי.
"טאיצ'י!!!" צעק אגומון לחלל הריק.
באותו זמן גאבומון פנה אל יאמאטו. "יא-יאמאטו… יאמאטו, קום! תגיד משהו!" ניסה לעודדו.
"גאבומון… תמשיכו להילחם… אל תוותרו…" היו מילותיו האחרונות. בכוחותיו שנותרו הוא הביא לגאבומון את הדיג'יכלי. לאחר מכן, ידו נשמטה, חסרת חיים.

"יאמאטו!!" צעק גאבומון, הוא לא הצליח להפסיק לבכות מהסיטואציה הכואבת.
"אתה! א-אתה תשלם!!" קראו שניהם והתפתחו לרמות העל שלהם, וורגריימון ומטאלגארורומון.
הקרב לא ארך זמן רב. ארכאוס פגע בהם פעם אחר פעם עם המתקפה שקרא לה 'קרן היפר'. בכל פעם שוורגריימון תקף בכוח אדמה, ארכאוס ברח בקלילות. כאשר מטאלגארורומון תקף עם הטילים שלו, ארכאוס הגן על עצמו במגן שקוף, שמנע ממנו להישרט אפילו שריטה אחת. הם נראו זוועה. מגן האומץ של וורגריימון נותץ לגמרי, גופו מלא בחתכים וחבלות. נשקיו היחודיים 'רוצחי הדראמון' רוסקו לגמרי. המצב היה דומה אצל מטאלגארורומון. כנפי הסילון המתכתיות הדקות שלו נשברו, כמו כן גם זנבו. גופו המתכתי היה שבור כמעט לחלוטין.
"נראה שאין ברירה." אמר וורגריימון, החבול ממתקפותיו של ארכאוס. "מוכן?" הוא שאל את חברו, שהנהן בראשו לחיוב.
פתאום גופם של השניים התכווץ לתוך ראשם, ונוצרה מכל ראש יד. שתי הידיים התחברו לגוף חדש; הם השתלבו לאומגמון.
"אתה תשלם!" קרא אומגמון, כאשר דמעות מבצבצות מעיניו על פניו המתכתיים.
"נראה לכם שאם תשתלבו תצליחו לנצח?" קרא ארכאוס בבוז, וירה לכיוונו קרן היפר, אולם הקרן לא פגעה בו, אלא בעוד הריסות בניינים.
לפתע, הופיע אומגמון מול ארכאוס והוציא חרב מהיד שהציגה את ראשו של וורגריימון. "זה בשביל טאיצ'י!" אמר ותקע את החרב בגופו של ארכאוס. לאחר מכן, הוציא את החרב מגופו ושלף מתוך היד שהציגה את ראשו של מטאלגארורומון תותח ענקי. "וזה בשביל יאמאטו!" אמר וירה על גופו החתוך של ארכאוס.
לבסוף ארכאוס נפל, גופו החתוך שותת דם. 'טאיצ'י, יאמאטו, ניצחנו!' הייתה מחשבתו הראשונה של אומגמון. ואז הוא התחלק בחזרה לאגומון וגאבומון.
"טאיצ'י." פנה שוב אגומון אל חברו, מקווה שבגלל הניצחון אולי הוא יתעורר לחיים. אולם שום דבר לא השתנה. "ט-טאיצ'י!!!!"

"מה, אגומון? מה אתה רוצה? כל הלילה אתה רק צועק וקורא לי! שתוק קצת!" גער בו טאיצ'י, עדיין מעט ישנוני. הוא צדק, הירח היה מלא ונראה היה שאמצע הלילה.
'זה היה רק חלום…' חשב אגומון בהקלה וחזר לישון.