המגילה הסוף

על המסיבה שמרו ויזתא ואזני המן
וצוות שוטרי חרש
בהם בגתן סגנו של תרש
שאת כולם מנעו להיכנס
שלא יצפו במתרחש.
מזל שעם ישראל חי
וקצת סומך על מרדכי, שכל היום ארב בפער
שבין הרחוב ובין השער ושם חכה למתנות
שמחלקים בין הבנות. כשבא תורן של השמנות
שנדחקות בלי הזמנות וגם להן נותנים מנות
הוא התגנב בין הטורים אחרי גבם של הסרים
והכפופים הזועפים ובבגדיו המזויפים
חפן מכל הבא ליד ולא שם פס על אף אחד
לא משולש לא נקודה או פירמידה אבודה
וכך נולדה האגדה שהוא הוזמן לסעודה
בתור דכפין או כל נצרך כי הוא הסביר
שהוא אחראי לבת האח לכן טען שהוא מוכרח.
הם שאלו אותו לשמה ו"אסתי" הוא בטעות פלט
כי זה קרה ביום שבת
והוא היה שכור מוחלט
אך הם קלטו שזוהי אתי
התאומה של בטי בם
שמסובבת את כולם
וצהלו, שהתכוון לספרית,
שמסתובבת בכיכר החל מוקדם בשחרית
ועד אחרי תפילת ערבית
ובערבו בסוף היום היא נעלמת כמו חלום.
הוא בחופזה בלם את תגובתו לקול צחוקם
ופה מחה בבקשת סליחה
"הדסה" הוא הדגיש "זה שמה וכינויה של העלמה,
נאה ובעלת שעור קומה וגם טיפוס מאוד רגיש,
שלא פתוחה לחוויה של להרגיש דחויה
וכבוד המן הוזמן למסיבה וגם הרב
מה שמאליו מובן
ואם המלך מעונין גם הוא מוזמן
רק שיבין כמה שהדדי כל העניין".
המלך לא מחה כי הוא חשב שזו בדיחה,
אבל המן ובנו ויזתא הקטן
וכל אזני המן
קפצו שהם חושדים בו כבר מזמן
ולעדות זימנו את כבוד הסגן בגתן
אשר בהזדמנות שלף סכין נסתר
ואת המלך אל כרסו דקר.
הוא לא חדר עמוק לפני שנעצר
וכך קרה לכל השאר.
היה ברור מה שהולך לקרות פה לפחות
כי אלה סיפוקים
שנזקקים לפתרונות בדוקים.
המן ויזתא ובגתן ביקשו קצת זמן
ועורך דין חריף ומיומן.
אסתר לקחה את כתב הפלסתר
המתוזמן אשר רשם לו כבוד המן, רקחה עליו משחה
וחיש מהר חבשה את הפציעה ביד אומן.
"תתלה אותם" תוך כדי כך היא לחשה
ומרדכי בחוצפתו הוסיף "עכשיו בבקשה".
המלך התשוש מיין ואיבוד הדם נרדם
ולשומרים ששאלו מה לעשות
דוד מרדכי הבהיר שהוא אמר לתלות.
והנכון שעד היום אנחנו מקפידים לא לגלות
ששוב לא יאשימו יהודים בחבלות.