עיניים שקרניות

ואת מסתכלת לה בעיניים, ואת אומרת לה שנמאס לך. שהיא פגעה בך יותר מדי. שסוף סוף הבנת שמגיע לך יותר מהחברות הזאת שתוקעת לך חץ בלב בכל פעם מחדש. שנמאס לך לדאוג לה להכל ולא לקבל שום דבר חזרה.
ואת רואה את הדמעות מתחילות להצטבר בעיניה. את כבר לא מאמינה לעיניים האלה. פעם הן היו לך מראה, והיום הן סתם מראה שקרנית, מעוותת. את לא מוצאת בה את האמת.
ואת לא יודעת על מה היא חושבת. את לא יודעת שמה שאמרת לה שבר אותה מבפנים. מבחינתה היא לא יכולה לאבד אותך, ואת היית בשבילה הדבר היחיד שהראה לה שיש חברות נפש באמת. את היית הדבר היחיד שהצחיק אותה כשהיא בכתה, הדבר היחיד שעודד אותה כשהיא קיבלה ציון גרוע במבחן, והדבר היחיד שלא שיקר לה אף פעם ותמיד אמר לה את האמת בפרצוף. הבן אדם שדאג שהיא לא תחזור הביתה לבד באוטובוסים של שתיים עשרה בלילה, והסיע אותה עד הבית למרות שזה בכלל לא בדרך.
את לא יודעת שכשתנעצי בה מבט אחרון כועס, אחרי ההחלטה הפתאומית שהחלטת ותלכי, היא תהיה עסוקה כל היום במחשבות עליכן. היא לא תוכל לתפקד ולא תוכל לאכול. היא תרגיש שכואב לה הראש, ושיש לה הרגשה מוזרה בבטן. לא משמחה, יותר בכיוון של מערבולת כואבת. חור שחור ששואב אליו את כל ההרגשות שלה.
ואולי היא דרמתית מבחינתך, ותלותית לפעמים, ואולי קצת קנאית ומוזרה.
ואולי לפעמים היא לא הייתה שם בשבילך כשהיית צריכה אותה, או שלפעמים היא לא דאגה להסיע אותך בשתיים עשרה בלילה לבית שלך, או שלפעמים היא לא עודדה אותך כשקיבלת מתחת לשמונים במבחן, ויכול להיות שהיא לא תמיד אמרה לך את האמת.
אבל היא אוהבת אותך, והיא לא מוכנה לאבד אותך, ואת יודעת גם, שאת לא מוכנה לאבד אותה. אז למה להחליט החלטות כבדות מתוך כעס של רגע? למה שלא תנסי… לשפר?
היא מחכה לך, היא יושבת בבית ומחכה שתבואי, שתדברו על זה והכל יהיה טוב. היא מסתכלת על תמונות שלכן ביחד והדמעות עולות שוב , ואיתן גם כאב הראש באה וקרב.
היא יושבת עכשיו וכותבת לך. מכתב, שאולי, ישפר את המצב.