אוסף המיניאטורות של דונה פלורה

Tears of Rain 15/05/2016 1046 צפיות 4 תגובות

אני עומדת מול דלת עץ גדולה וכבדה הנמצאת בכניסה לבית קטן בשכונת הדר, בחיפה. מסביב לבית יש גינה קטנה עם ורדים אדומים, ושיח בוגנוויליה שנמצא ליד שער קטן ממתכת בצבע ברונזה. ליד הדלת יש שטיח קטן ומעט מלוכלך מבוץ. אני מסתכלת על פעמון הכניסה הקטן, ועל פיתוחי העץ המעטרים את הדלת. עיני נחות על שלט קטן ומעוטר בפרחים לבנים, עליו כתוב באותיות דפוס "דונה פלורה". אני מרימה את ידי כדי לצלצל בפעמון אך, מחליטה לדפוק על הדלת במקום זאת. אני דופקת על הדלת פעמיים ומחכה. לפתע, אני שומעת צעדים כבדים, אני שומעת רעש של מפתחות שפותחות את הדלת. הדלת נפתחת. מולי עומדת אישה נמוכה ורזה, לובשת שמלה פרחונית בצבעים של כתום וצהוב. קמטים מעטרים את פניה ועיניה הירוקות נוצצות. שערה הלבן קלוע לצמה ארוכה. וחיוכה הרחב מגלה כמה שיניים חסרות. "שלום, מי את?" היא אומרת במבטא ברזילאי כבד. מאיפה הגעת? מה שמך?" היא שואלת קצת בחשש. "אלה" אני אומרת בשקט והיא מבקשת שאחזור על כך. . "השמיעה שלי לא כל כך טובה" היא מסבירה לי. אני מספרת לה שבאתי להתנדב אצלה בבית, ומזכירה לה שהרכזת מתנדבים מבית הספר ששמה יעל יצרה עמה קשר. היא נזכרת ומחייכת אלי חיוך רחב. "ולך קוראים דונה?" אני שואלת נזכרת בשלט שעל הדלת. "כן, זה נכון" היא אומרת וחיוכה נמוג מעט. "בואי, שבי, אל תתביישי" היא מצביעה לכיוון שתי ספות בד גדולות בצבע ארגמן, שעליהן מונחות כריות תואמות עם בדילים בקצה. אני מסתכלת על הבית, על הקירות הכתומים כצבע שמלתה של דונה, ועל התמונות התלויות על הקירות. אני מביטה על ציור של סירה ששטה על פני אגם והעצים שסביבו משתקפים במי האגם. דונה מבקשת ממני לשבת פעם נוספת, ואני מתיישבת על הספה. היא הולכת למטבח וחוזרת עם מגש עוגיות שנראות כמו כדורי שוקולד. היא מניחה את המגש על השולחן. ואז שואלת אותי , "את רוצה קקאו חם?" "אני אכין לך" היא אומרת מבלי לחכות לתשובה. אני בדרך כלל לא נוהגת לאכול או לשתות אצל אנשים זרים, אבל לא היה לי נעים לסרב. היא הולכת למטבח וכעבור כמה דקות חוזרת עם ספל שוקו בשבילי וספל תה בשבילה. היא מתיישבת על הספה לידי. "אז ספרי לי, אלה, על העבודה שנתנו לכם בבית הספר" היא אומרת בחיוך מסתכלת ישר אל תוך עיני. "זה נקרא "מחויבות אישית", כל תלמיד צריך לבחור מקום התנדבות, למשך שלוש שנים ולהתנדב בו, אני בחרתי להתנדב עם אנשים מבוגרים". אני אומרת בביטחון. "הבנתי, הבנתי, המשיכי" אומרת דונה." אז עכשיו אני נפגשת אתך". ,"מאיפה התמונה הזאת?" אני שואלת, ומצביעה על הציור של הסירה. "אה זה," היא צוחקת" את הציור הזה קניתי בצרפת מאיזה אומן שמכר ציורים ברחוב" אומרת דונה. כבר התחלתי להתרגל למבטא שלה. "היית בצרפת?" אני שואלת, בעודי לוגמת מהשוקו החם. אני אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ, ולכן סקרנותי הולכת וגוברת. "רק בצרפת? אני הייתי בכל העולם" היא אומרת בגאווה. "הייתי בסין, ביפן, בהודו, באיטליה וברוסיה, בהונגריה ובצ'כיה.. חכי רגע, היא אומרת והולכת . כעבור רגע היא חוזרת ובידיה אלבום תמונות. "קחי לך בריגדורס, אלה עוגיות ברזילאיות , הכנתי במיוחד בשבילך". אני לוקחת עוגייה אחת, וטעם שוקולדי ממלא את פי. "יש לך נכדים?" אני מעיזה לשאול. היא מספרת לי שאין לה ילדים ושהיא הייתה נשואה, אבל בעלה נפטר לפני שלוש שנים. "בואי אני אראה לך אותו בתמונות" היא פותחת את האלבום ויש שם תמונה של איש ואישה צעירים. האיש לובש חולצה מכופתרת עם משבצות. שערו שחור ועיניו חומות. האישה לובשת שמלה אדומה ארוכה עם מחשוף. שיערה בצבע ברונזה פזור על כתפיה, עיניה ירוקות. "זאת את?" אני שואלת, ומצביעה על האישה. "כן, וזה בעלי פאולו" ברקע של התמונה ניתן לראות תעלות מים וגונדולות וכביסה תלויה בין הבתים. "זה בוונציה?" אני שואלת. עשיתי פעם עבודה על איטליה בשיעור גאוגרפיה. "כן. זה בירח דבש שלנו" אומרת דונה ולוגמת מהתה. אני לוקחת עוד בריגדורס, אלו העוגיות הכי טעימות שאכלתי. אנחנו ממשיכות להסתכל על האלבום, ודונה מסבירה לי איפה צולמה כל תמונה. "במה עבדת? כלומר, מה עשית בחיים?" אני שואלת אותה מתוך סקרנות. דונה מחייכת ואומרת, "אני לא עבדתי, הייתי כותבת שירים וסיפורים ומציירת, ומטיילת בעולם, הולכת למסיבות". משהו נראה לי קצת משונה בדבריה ואני שואלת אותה "ובעלך, מה הוא עשה?" "הוא גם לא עבד, היה לו עדר כבשים כשגרנו בברזיל, וכשעלינו לארץ הוא הלך להתנדב בקיבוץ, הוא עבד ברפת בהתנדבות." דונה לוקחת לגימה נוספת מהתה, ודוחפת בריגדורס שלם לפיה ובולעת. "מאיפה הכסף לבית, לאוכל, לטיולים בעולם?" אני שואלת אותה. דונה צוחקת, וצחוקה נשמע קצת כמו המיית יונה. "זה הסוד שלי". אני שותקת. אני לא יודעת למה לצפות. ואז דונה אומרת לי "קיוויתי שיבוא יום ואוכל לחלוק עם משהו את הסוד שלי, כמובן שבעלי ידע אותו, אבל אף אחד אחר מלבדו". "נו, נו, ילדה, הגעת בדיוק בזמן". סקרנותי גוברת. מה היא הסתירה כל השנים האלו. דונה תופסת את ידי ולוקחת אותי דרך המסדרון לחדר השינה שלה. בחדר השינה ניצבת מיטה זוגית, עליה מצעים לבנים ונקיים. מול המיטה יש חלון שניתן לראות דרכו גן שעשועים קטן, וכמה ילדים משחקים. בפינת החדר יש משהו מכוסה מאחורי ווילון. דונה מסיטה את הווילון וחושפת שולחן עץ. על השולחן מונחות מיניאטורות קטנות. אני לוקחת בזהירות אחת מהן. זאת מיניאטורה של כיכר סנט פטרסבורג ברוסיה. מעין כדור שבמרכזו המבנה עם הצריחים המצופים זהב ופסלו של פרש הברונזה. המיניאטורה מלאה מים וכשמנערים אותה קלות זה נראה כאילו יורד שלג על הכיכר. ראיתי את התצלום שלה באיזה ספר ישן על ארצות שמצאתי פעם. אני מניחה את המיניאטורה במקומה. אני רואה שמונחות על השולחן מיניאטורות רבות מכל מיני ארצות. למשל, מיניאטורה של הביג בנג בלונדון, פסל החירות בארצות הברית, מיניאטורה של מגדל פיזה, הפירמידות במצרים, הר האוורסט ואפילו של החומה הסינית. "מאיפה כל המיניאטורות האלו?" אני שואלת את דונה. היא מסמנת לי שאשב על המיטה, אני מתיישבת והיא מתיישבת על ידי. היא מחזיקה את ידי ומתחילה לספר לי את סיפורה. "כשהייתי ילדה קטנה בברזיל, אהבתי מאוד להיפגש עם סבתי, היא הייתה אישה מאוד מרשימה, היא טיילה בהרבה ארצות בכל העולם. היא באה ממשפחה מאוד עשירה, ולא הייתה צריכה לעבוד כל חייה, ויכלה לעשות כל מה שרצתה. אני זוכרת שגם כשהייתה מבוגרת, הייתה יוצאת לטיול בארץ רחוקה עם סבא שלי. כשחזרה, הביאה מזכרות לנכדים, וגם לי. מכל מדינה שהייתה בה היא הביאה מיניאטורה. והיא ישבה לידי, ואמרה לי, דונה אני רוצה לספר לך סוד"…כאן עוצרת דונה את סיפורה. "מה הסוד של סבתא שלך?" אני שואלת אותה, היא עצרה את הסיפור בחלק הכי מעניין. "את זה את תדעי עכשיו". היא מבקשת שאבחר מיניאטורה אחת. אני לוקחת את המיניאטורה הראשונה שאני רואה. זאת מיניאטורה של הטאג' מהאל בהודו. דונה לוקחת מידי את המיניאטורה ואומרת "עכשיו עצמי את עינייך ושתינו נחזיק במיניאטורה. אני עוצמת את עיני ומרגישה שרגליי ניתקות מהקרקע, ויש לי קצת סחרחורת. תפקחי את ענייך, אני שומעת את דונה אומרת לי. אני פוקחת את עייני. אני ודונה עומדות במקום עם אנשים רבים ואני שומעת כל מיני שפות.. אנחנו עומדות ליד נהר שמשני צדיו עצים ירוקים, אני מרימה את עיני ורואה מבנה עצום מימדים שנראה כמו ארמון. אנחנו עומדות מול הטאג' מהאל. אני מחזיקה את ידה של דונה ואנחנו הולכות לעבר המבנה. חולפות על פני תיירים רבים. זהו יום חם ואני לובשת חולצה כחולה ארוכה וגינס, ונועלת נעלי אולסטאר אדומות. שערי החום האסוף בגומייה פשוטה מתנופף ברוח קלה שנושבת ומקלה מעט על החום. אנחנו עושות סיור ליד המבנה והגנים המרהיבים ביופיים. ואז דונה אומרת לי שהגיע הזמן לחזור לביתה. אנחנו מחזיקות במיניאטורה ואני עוצמת את עיני. כאשר אני פוקחת אותן, אנחנו נמצאות שוב בחדר השינה של דונה. היא מחזירה את המיניאטורה למקומה ומסיטה את הווילון. "אני צריכה ללכת אמא שלי מחכה לי בבית" אני אומרת לה. דונה מלווה אותי עד השער. אנחנו חולפות על פני הסלון עם הקירות הכתומים ועל יד התמונה עם הסירה. דונה פותחת את דלת העץ הכבדה, אנחנו עוברות ליד השטיח הקטן שהמונח מול הדלת , ליד שיח הוורדים ולבסוף אנחנו מגיעות לשער המתכת בצבע הברונזה שלידו צומח שיח הבוגנוויליה. "נתראה ביום שלישי הבא?" שואלת אותי דונה." כן, נתראה" אני משיבה בחיוך.


תגובות (4)

סיפור ממש מעניין, גם כתוב טוב!אבל' האם היא באמת העתיקה את עצמה למקם אחר או ששתיהן דמיינו?
יוקי!

15/05/2016 20:27

תודה רבה יוקי! שמחתי מאוד לקרוא את מה שכתבת. ולשאלתך- אחד הדברים שאני אוהבת בסיפורים זה שיכולים לקרות גם דברים שבמציאות הם לא אפשריים. כמו חזרה בזמן למשל..אני אוהבת להאמין בדברים שנחשבים לא אפשריים.

15/05/2016 20:55

הדבר הנוסף שאני אוהבת הוא שכל אחד יכול לפרש סיפור בדרך שונה

15/05/2016 20:59

    שמחה לשמח, כמובן!
    מזמנת תמיד לפוסט שלי כדי להעלות לי את האגו בלבד!

    15/05/2016 21:40
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך