סקס, סמים, רוקנרול ואהבה – פרולוג

השנה 1970. העיר ניו יורק. צלילי הגיטרה החשמלית, השירה האגרסיבית והמרדנית, האלכוהול, הסמים, הסקס, הם היו הדברים העיקריים שליוו את חייו של טומי. וטומי אהב אותם מכל ליבו. הוא אהב אותם כי הם אפשרו לו להשתחרר, לברוח מהמציאות הקשה. הם אפשרו לו למרוד בעולם, במדינה, בממסד, בהורים.
הם אפשרו לו להיות מישהו.

לטומי אפילו הייתה להקה משל עצמו, בה הוא היה הסולן. הוא כתב גם רבים מן השירים. בשירים הוא ביטא את זעקותיו, את הכאב שלו על חייו הטראומתיים, את תשוקותיו הפרועות ביותר. הלהקה זכתה להצלחה מקומית יחסית זניחה. הם שאפו ללהקות אגדיות כמו "הביטלס" ו"הרולינג סטונס", הם ניסו להיות כמוהם. רק שהם היו קצת מחוספסים יותר, פרועים יותר, התשוקה בערה בכל תו שהם ניגנו או שרו.

והקהל אהב את זה. אמנם הוא היה יחסית מצומצם, אבל היה להם קהל מעריצים נאמן, שהתמיד לבוא להופועותיהם בבר המקומי בניו יורק בכל שבת בערב. הם תמיד שרו יחד איתם, קפצו כאילו אין מחר. הם איבדו את עצמם. לרגע אחד כמו לא היו אנשים נפרדים, אלא ישות אחת בעלת תשוקה פראית. הם שכחו את עצמם והתחברו ליצרים ולכאב הכי עמוק שלהם. וזה עזר להם לשכוח. ללהקה, ולקהל.
זה עשה להם טוב.

לטומי הייתה חברה בשם ג'ינה. היא באה לכל ההופעות שלהם. תמיד כששר, או יותר נכון, צווח בהופעות, שם לב אליה באופן מיוחד. הקהל היה כמו ישות אחת בשבילו, אבל היא הייתה נפרדת. היא הייתה שם כמו עוגן לעולם שבחוץ. המוזיקה הרועשת, המילים המרדניות, הקהל שמאבד את עצמו, היוו בריחה מהעולם, בריחה מהמציאות. אבל היא תמיד הייתה שם גם, והייתה בשביל טומי כמו תזכורת שלא לאבד את עצמו לגמרי. הוא עדיין טומי, שסך הכל לא לגמרי לא אוהב את העולם, רק כמעט לגמרי.
יש דבר אחד עיקרי שהוא אהב בו.
את ג'ינה.