ציפורים-פרק שני- היילי

הם הגיעו. הבית הפרברי, לא שונה במיוחד מהבית שבו גרו קודם, נפרש לפניהם על גינתו המטופחת וגגו האדום והמבריק. הוא נראה בדיוק כמו כל שאר הבתים ברחוב, מסויד בצבע לבן עם דלת חומה וחלונות רחבים. לא הייתה נפש חיה באיזור. קולות המשאית קרעו את השקט המשונה ששרר בעיירה הקטנה שאליה היילי ומשפחתה עברו. כלב החל לנבוח במרחק מה מהם. שני המובילים שנסעו יחד עם שרה ואימה של היילי במכונית החלו להעביר את הרהיטים ולמקם אותם בדיוק היכן שהוריה אמרו. לבית הייתה קומה אחת, עם מסדרון ארוך. החדרים של היילי ואחותה עמדו אחד מול השני. החדר של הוריה היה בסוף המסדרון, קצת אחרי השירותים. היילי הנחתה את הוריה מבעוד מועד איפה לשים את כל הרהיטים. היא הניחה את מזוודתה באמצע החדר הריק, לבן כביום היוולדו, ויצאה אל חצר הבית.
הרחוב היה משופע, והיילי החלה ללכת במעלה הגבעה עליה הייתה בנויה העיירה. היא הקשיבה לשקט ולקול הציפורים המצייצות. הן היו כל כך מעטות, הציפורים, שכמעט לא היה אפשר לשמוע אותן. כלב נבח עליה מאחת החצרות כאשר היא עברה במקום. אף אחד לא טרח להשתיק אותו. היא הגיעה לראש הגבעה. היו שם עוד בתים, הרבה מהם, ומרכז מסחרי קטן. כמה אנשים יצאו ונכנסו למרכז הקטן. זה היה הכי הרבה חיים שהיא ראתה מאז שעברה לעיירה, והיא החליטה להיכנס לשם.
המזגן קיבל את פניה. המזגן, ועגלות הסופר. המרכז המסחרי היה בעל שתי קומות בלבד, קומת קרקע וקומה אחת מעל. הקומה הראשונה הייתה סופר מרקט ענק. בקומה השנייה היו כמה חנויות בגדים, ואיזור של ג'אנק פוד. רוב האנשים שהסתובבו במקום היו הורים עם ילדים קטנים. היא הסתובבה בין החנויות השונות עד שהחליטה לבסוף לצאת ולחפש את בית הספר שלה. בית ספר בריטאון, על שם העיירה.

בית הספר היה ממוקם במורד הגבעה. הוא היה ממוקם בעוד איזור מסחרי, עם קצת יותר חנויות בגדים וקצת יותר פיצוציות קטנות מאשר המרכז המסחרי העלוב. מהיכן שהיילי עמדה, היה אפשר לראות חבורות של ילדים מסתובבים במגרשי הספורט של בית הספר ובחצר הירוקה ומלאת המדשאות. המבנה היה ישן ואפור, אבל היו עליו ציורי קיר שצבעו את המקום בצבעים עליזים והעניקו לו חיים. זה היה יום לימודים רגיל בשביל כל אותם הילדים בבית הספר. משהו משך את היילי, גרם לה להתקרב לגדר בית הספר. היא התקרבה לחלק עם מגרשי הספורט. היו שם בעיקר בנים. חלקם נראו טוב, חלקם פחות. הם שיחקו כדורגל וכדורסל ורבו וצעקו אחד על השני. היה שם בן אחד שנראה שונה מכול השאר. הוא היה צנום יחסית אל שאר הבנים, והבגדים שלבש נראו גדולים עליו בשתי מידות. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ונמשים סביב האף. הוא חייך אל בן אחר כאשר זה מסר לו את הכדור, ואז הוא כידרר אותו וקלע לסל. החצר געשה כשזה קרה, חלק מהילדים צעקו בוז וחלק הריעו ושרקו.
"כריס! כריס!" קריאות עידוד עלו מהקהל הקטן שהתקבץ לראות את המשחק. כריס התחבק עם חבריו לקבוצה, כשנשמע צלצול של מוזיקה קלאסית מוכרת וכולם רצו לתוך בניין בית הספר. היילי התרחקה משם. היא חזרה לביתה שהרהיטים שבו הוזזו אינספור פעמים כדי לרצות את אימה.
"איפה היית?" שרה שאלה.
"הסתובבתי בחוץ. ראיתי את בית הספר שבו אני אלמד. ראיתי מרכז מסחרי קטן ועלוב." השיבה היילי. שרה משכה בכתפה. זה לא ממש שינה לה. שרה התכוונה ללכת ללמוד בבית הספר הדתי האיזורי, שהיה מכיתות א' עד יב'. היא הייתה אמורה לקחת אוטובוס לשם. היא בקושי התכוונה לבלות בעיירה המשמימה בריטאון. היילי נכנסה לחדרה. המיטה וחצי שלה, העשויה עץ בהיר כבר עמדה בחדר בדיוק כפי שהיא רצתה שתעמוד. הארון שהתאים בגווניו למיטה עמד מולה. השולחן הקטן גם הוא כבר מוקם מתחת לחלון הרחב. השטיח עוד היה מגולגל בפינה. היילי אהבה את החדר שלה. היא התחילה לחבב את בריטאון. הנערים נראו נחמדים. השכונה נראתה סבירה. היילי הייתה מעדיפה משהו יותר רועש, כמו המוזיקה שלה, אבל היא הניחה שהיא תסתדר. היא התיישבה על מיטתה והסתכלה על התקרה.
"בריטאון." היא גלגלה את שם העיירה על לשונה מספר פעמים. ואז היא שמה את האוזניות שלה, שחבקו עד אז את צווארה, על אוזניה והקשיבה למוזיקה שכל כך אהבה.