ההיא שחיפשה מקום שונה

הייתי ילדה קטנה, לא חשבתי שאם אני יעשה משהו כזה, יקרה משהו שלא אוכל לסבול, במחשבה שנייה מה עשיתי? זאת תמיד השאלה הזאת, אני לא מסוגלת לשבת עם זה יותר, \'\'זה הזמן לפרוק כל עול\'\' אמרו לי פעם, בשבילם זה הזמן, מתי הזמן שלי יגיע? מתי אני אוכל לשבור את השגרה, מתי אוכל לספר למישהו את זה? מתי אוכל לפתוח את הלב ולתת לו לדבר? למה אני חייבת לחשב כל צעד? זאת לא אשמתי, אני יודעת, אמרו לי את זה, אבל בכל זאת, אני לא רוצה להמשיך לסחוב את זה, זה מכה אותי בכל פינה נשכחת… אתם מבינים? כמה פעמים ניסיתי לפתוח את זה, ניסיתי, ניסיון לא שואף להצלחה, ניסיון שואף לעשירייה הראשונה של ההצלחה. לדעתי, אנשים עם יכולת לספר מה עובר אליהם זה אנשים אמיצים. אומרים לי שאני אמיצה, מה שהם לא יודעים שהאומץ שלי הוא שיקרי, אני מעזה, כדי שלא יראו את המאמץ שאני מפעילה בשביל שלא יראה איזה סופה מתחוללת לי מתחת לשכבות של האומץ, החוזק, המנהיגות. אני רוצה ללמוד לבטא את עצמי ולא להרוס אותי. אני רוצה ללמוד לספר, אני רוצה ללמוד לדבר, אני לא רוצה להמשיך לכעוס, אני לא רוצה להמשיך להרוס, נמאס לי לזעוק מבפנים ואז להתפרץ בתקווה שיבינו אותי דרך זה, לא, זאת לא הדרך, הדרך היא לשבת עם בן אדם שמוסמך לזה ולהגיד לו \'\'אני עברתי משהו שהפך אותי לבן אדם קר, בן אדם חסר מצפון, הפכתי למפלצת מרוב כל השכבות המגינות שהלבשתי על עצמי, אני רוצה שאתה ואני נלחם בשביל שאני אצליח להוריד את השכבות האלה\'\', אני מקווה זה יצליח לי כמו שזה הצליח להרבה לפניי, אבל פה צצה הבעיה האמתית, אני שונה, תמיד הייתי, אני ילדת מסגרות, ההורים שלי הם האנשים שאני לא אוהבת, אני שונה בגלל כל מה שעברתי, מגיל חמש עד לרגע זה ממש, אני ילדה שלא גדלה בבית, אני ילדה של ה\'\'מדינה\'\'….
אני ההיא שתמיד חיפשה מקום שונה….