הנה הסוף

ישבנו מול MTV , מכורבלים על הספה בנוחות. עטפת אותי כל כך חזק כאילו שאתה מפחד שאיעלם פתאום. ניסית לפתח שיחה לא מעט פעמים ועד שהנחת לזה עבר יותר מידי זמן.
אני כל כך מאוהבת בך וזה צורב לי בגרון , דמעות של אושר מטפסות לי לעיניים ואני טומנת את פניי בחזה שלך.
אתה בעצם שני ראשים מעליי אבל מדבר אליי בגובה העיניים.
אתה יפה יותר ממני אבל דואג להזכיר לי שאני היצור הכי יפה בעולם.
שכבנו מיד כשעברנו למיטה ולא הצלחתי להרגיש אותך . פתאום נבהלתי- איפה אתה? איפה המגע שאני רגילה אליו ואוהבת?
חיכיתי לליטוף, לחום,
שוב חיבקת אותי חזק והבטחת שתישאר עד הסוף ממש. עד שאחד מאיתנו ימות.
הבטחת שנתחתן ונעשה ילדים, מחיתי על כך, לא רוצה ילדים.
מכונות קטנות של רעש ובלאגן מטורף.
הבטחת שתטפל בי ובהם, הבטחת שנהיה עד הסוף.
וכל הבטחה קיימת, ואני? אני הייתי טיפשה ודואבת והכבדתי עלייך.
פגעתי בך.
הברחתי אותך.
הרחקתי אותך.
ניסיתי להודיע לך בקול רם שאני עדיין אוהבת, למרות הכל.
ואתה לא הסכמת להקשיב, "טוב לשמוע", אמרת.
נכנעתי לקרירות שלך ולמרות זאת המשכתי לנסות ולהוכיח שמעידה חד פעמית כשמה כן היא, חד פעמית בלבד.
אני יורדת על ברכיי, עושה את כל הצעדים הנכונים שיובילו אותך למחילה .
ואתה נשאר אדיש וקשה. אתה נשאר קר ויבש ולא מחזיר לי רגשות.
אני מתחילה לאבד שליטה, נכנסת לאמבטיה, והנה-
רצית עד הסוף, נכון?
הנה הסוף.