עד הרכבת הבאה: פרק שמיני

אני בוכה, עוד הפעם.
אני יודעת שזה נשמע שאני בוכה הרבה, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי במצבים בהם אני אמורה לשים זין על העולם ולצחוק, אך לאחרונה אני אפילו לא מצליחה למצוא בעצמי את הכוח לחייך וזה גורם לי לבכות.
"תגיד איך אתה יכול פשוט לעמוד שם כולך זקוף וקר ולא לעשות דבר כשאתה רואה אותי במצב כזה?"אני שואלת את גיבור העל ושולחת אליו מבט ממיקומי על המרפסת. למען האמת, לא באמת ידעתי שהוא שם, זה היה בסך הכל ניחוש, אבל משום מה הייתי בטוחה שצדקתי עוד לפני שהזיקית יצא ממחבואו. אני מניחה שפשוט ראיתי אותו הרבה לאחרונה, מסתובב על גגות בתים לא רחוקים, בחדשות, אבל בעיקר כשהוא קופץ לבקר, כבר התרגלתי לכך שהוא תמיד בסביבה.
"אני לא יכול." הוא עונה בשקט אך לא עושה דבר בשביל להתקרב אליי, אני מביטה בעיניו ואני מבינה שאני מכירה את המבט הזה. זה היה אחד מהמבטים האלו שאתם נותנים לחתולי הרחוב הדרוסים, אלא שאתם מרחמים עליהם שהם עדיין בחיים.
המבט ההוא הזכיר לי כל-כך הרבה אנשים שהרצון לבכות עבר כמעט באותה שנייה ובמקומו הגיע הרצון לצחוק על עצמי, כי אני פטתית.
"אז פשוט תלך." אני אומרת לו וקולי נשמע עליז, הרי נטישה היא משהו כל-כך מוכר הרבה יותר מוכר מהשטח האפור לו אנחנו קוראים מערכת היחסים שלנו.
"אבל אני לא רוצה ללכת." הוא אומר ונראה שהוא התעורר מהקיפאון שלו משום שהוא התחיל ללכת לעברי. אני לא עושה שום מאמץ להביט בו או אפילו ללכת לעברו, אני פשוט נאנחת.
"אז מה אתה רוצה?" אני שואלת מובסת, השבוע הזה היה קשה יותר מהרוב ואני כבר לא בטוחה מה לעשות עם עצמי. נמאס לי מהמצב הזה, אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו, אני רוצה שני אחים מציקים וזוג הורים, אני לא רוצה אח אחד שאלוהים יודע איפה הוא וזיכרון של זוג הורים. אני רוצה שלמישהו יהיה אכפת, אבל באותו זמן אני רוצה שלאף אחד לא יהיה בשביל שאוכל לסיים את כל זה מהר יותר.
"אני רוצה להיות פה , אני רוצה להיות איתך בכל רגע של היום, כשאת עצובה או שמחה, אני רוצה להיות פה בשבילך." הוא אומר ומביט בי כאילו אני השמש ואני לא מצליחה להבין למה, אולי זה בגלל שאם הוא יתקרב אליי יותר מידי אני אהרוס אותו.
"אבל?" אני שואלת, אני יודעת שהוא לא אמר שום דבר, אבל הפנים שלו צועקות שיש אבל אחד גדול, משהו שממש מפריע לו. לעזאזל, אני מבינה ברגע ההוא שאני מכירה את ההבעות פנים שלו טוב מידי אפילו עם המסיכה המטופשת הזאת, אני נותת לו להתקרב יותר מידי, וזה רק יפגע בי בעתיד.
"אבל אני מרגיש כאילו המקום הזה לא שמור לי."הוא אומר בסופו של דבר, עיניו מחפשות את עיני אך אני עסוקה מידי בבחינת רגלינו, מעולם לא שמתי לב עד כמה מפחיד זה יכול להיות, לפגוש מבט של מישהו.
"אתה רואה מישהו אחר שמתחרה בך?" אני שואלת בשקט, מודעת עד כאב כמה קרוב הוא אליי, אך לא יודעת מה לעשות בגלל שאני לא רוצה לתת לו למוטט את החומות השבריריות גם ככה שלי. "כי אני לא." אני עונה לו, וברגע ההוא, הוא מחבק אותי כל-כך חזק שלרגע אני תוהה אם הוא ישבור אותי. אני מתרפקת בחיבוקו ועוצמת את עיני, ופשוט נהנת מהרגע, יודעת שאולי לא יהיו הרבה כאלה בהמשך הדרך.
אני יודעת שהוא חושב שזה עוד צעד בדרך להיותי נערה רגילה, אך האמת היא שאני פשוט רוצה להנות מהחיים עד שהזמן הנכון יגיע, עד שיגיע הרגע לוותר על הכל.