יום הפכפך

במשך שנים נסיתי להבין. נסיתי להבין את היום הזה. "יום מוזר" חשבתי. איך אוכל בבוקר לבכות על הנופלים ובערב ללכת ולשמוח עם חברים. אבסורד. בתור אחת שהשכול נמצא במשפחתי לא הבנתי איך אני יכולה, או איך משפחתי מסוגלת לחייך בערב יום עצוב שכזה.
במותם ציוו לנו את החיים. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. אני מסכימה איתו. זוהי, לדעתי, המהות של שילוב 2 האירועים הללו: אנו זוכרים את אלו שלא איתנו עוד, ומראים להם כי מתו למען מטרה מסויימת – למען תקומתה של המדינה הכל כך יפה שלנו.
לא אשקר, לא קל לי להשתחרר מהעצב הכבד הנוחת עליי ביום זה, להיות ליד הקבר שלו, הוא איננו עוד, אך אני עדיין כאן. אני עדיין חיה, ואמשיך להגשים את אשר ציווה על משפחתי במותו – לא אכנס לדיכאון ממושך ואשמור על קדושת החיים. אשמח למען 68 שנות קיומה של מדינתי, בלי לשכוח את אשר דאגו לכך שהיא תגיע לגיל זה.
ילדה קטנה לא אמורה להבין מהותו של יום חשוב כזה. בגרתי, מבינה אנוכי שבמדינתנו לא קיימת שמחה ללא עצב, ולא קיים עצב ללא שמחה.