חייל יקר

חייל יקר,
אינך מכיר אותי. אינך מכיר אותי, ואני מצדי אינני מכיר אותך. אני לא יודע איך אתה נראה, איזו מוזיקה אתה שומע, כיצד אתה אוהב להתלבש. איני מכיר את החברים שלך, את המשפחה. אני לא יודע אם יש לך חברה, ואיך היא נראית, או אם היא בכלל לא חברה אלא חבר. אני לא יודע מהיכן אתה בארץ, ואם בכלל נולדת פה או שמא עלית. ייתכן שאתה בכלל חייל בודד שבא לשרת בצבא מתוך תחושת מחוייבות. אולי אתה חייל קרבי, ואולי אחד שעושה יומיות בקירייה. אולי אתה טירון פשוט, ואולי קצין רם-דרג. אני לא מכיר אותך, ולמרות זאת מרגיש כה קרוב אליך.
אולי זה בגלל שבעולם אחר יכולתי אני להיות במקומך.
אני לא מכיר אותך, אבל תרשה לי לקרוא לך בשמך..?
אני לא יודע מה שמך. אקרא לך נועם. היה לי חבר בשם נועם, כשהייתי קטן. לא דיברנו כבר שנים… אולי אתה באמת נועם.

אני רוצה לקוות שהגעת למקום טוב יותר, שם למעלה. אני רוצה לחשוב שאתה נח עכשיו, אי שם בגן עדן. אני רוצה לומר כל זאת, ועוד. אבל אני לא יכול. כי אני לא מאמין שיש גן עדן, או עולם שאחרי המוות. האמת היא שאני פשוט מפחד – מפחד מהעתיד, מפחד מהמוות, מפחד לגלות שאחרי החיים אין דבר מלבד חשכה נצחית. אני מפחד, ואיני מאמין שממוות יכול לצאת דבר טוב.
אני מפחד כל כך, אבל לא גורלי הוא זה שאני חושש לגביו. בשבילך אני מפחד. אתה, שלא יכול עוד לפחד בשביל עצמך.
וזה בסדר לפחד.