כלום לא קורה פה

זה היה עוד יום רגיל בכיתה. הקירות היו מלאים בדפים שהדבקנו עליהם אז, בתחילת השנה. עכשיו צבעם כבר לא היה לבן, וילדים קשקשו עליהם סתם, קרעו אותם. היו כתובים עליהם מן בדיחות פרטיות שלנו, של הכיתה שלי. המון משפטים שילדים אומרים שאף אחד לא ישכח לנצח.
על כל שולחן כבר הייתה מזכרת ממי שישב בו באותה השנה, מאז שנת 1975 ועד היום.
הלוח כבר היה מלא בלכלוכי הטושים שלעולם לא ירדו ממנו.
המון ילדים דיברו עם המורה, ביניהם, בינם לבין עצמם.. היה לי יותר מדי רעש מסביב, הכל הסתובב לי במוח. חיכיתי לשקט הזה שיגיע מתישהו, אולי.
רציתי לישון, לסיים את היום הארוך והמייגע הזה כבר, אך ידעתי שאין לי למה לצפות, כי גם מחר זה יהיה ככה, וגם בשנה הבאה ובשנה שאחריה.. ניסיתי להתנתק מהכל, ללא הועיל.
ראיתי את כולם במטושטש, את המורה עם המבט האבוד בעיניה, מנסה ליצור דממה בכיתה. ראיתי את כל הילדים, שלומדים איתי בכיתה כבר כל כך הרבה זמן, ובכלל לא שמו לב שאני פה. כל אחד מהם דיבר עם זה שלידו, עם זה שבקצה השני של החדר. כולם דיברו עם כולם, חוץ מאיתי.
אולי יש פה כמה דברים בכיתה הזו שצריך להחליף- את הלוח, את המשפטים על הקיר, את השולחנות. הם כבר עברו יותר מדי בחייהם.
וגם אני עברתי כבר יותר מדי, ואולי גם אותי צריך להחליף כבר.
רק חבל שהשקט נוצר רק אחרי הרעש הנורא שהיה.
והשקט הזה, שכל כך חיכיתי לו, החזיק רק שנייה אחת,
כי אז היו המון צעקות ובכי, אחרי שהדם שלי השפריץ לכל עבר.