עישון אהבה ודברים אחרים-פרק 9

לא הבנתי מה קורה. לא הזהירו אותי קודם על ניתוח! בטח שלא כזה דחוף! נלחצתי מאוד, גם נדב נלחץ והיה בהלם פתאומי, לכן לרופאים היה קל לפנות אותו. רציתי לצעוק לו שלא ילך אך השיעול חנק אותי.
"מה זה הניתוח הזה?" שאלתי, הייתי בסטרס.
"אל תבהלי, הכל יהיה בסדר." אמר אחד הרופאים, לא הכרתי אותו. ומשום מה לא ממש סמכתי עליו. והוא כנראה לא שם לב ששמעתי את המלמול שלו בסוף המשפט "אני מקווה."
רציתי לשאול עוד שאלות, מה עושים לי? כמה זמן זה ייקח? האם ההשתקמות ארוכה? אך לפני שהספקתי הרופא שהכרתי ושטיפל בי הזריק לי משהו אל זרועי, ונרדמתי.

***
נ.ק. מבט נדב
לפתע קלטתי שאני מחוץ לחדר. מתי הוציאו אותי? כל המחשבות התבלבלו לי. מסכנה שירלי! חיים שלי, עד שבאמת התחילו להיות לנו יחסים רציניים.
"תירגע נדב." אמרתי לעצמי "היא תחיה." אבל בתוף תוכי ממש לא הייתי בטוח, אף אחד לא אמר לי מה עושים בניתוח, מי יודע האם הוא ברגל, ביד או בראש.
לעזאזל. התחלתי להזיע ולגרד מהלחץ, שירלי שלי, אני לא מוכן לאבד אותה. ישבתי על כסאות ההמתנה וחיפשתי עם עיניי את הורייה של שירלי, אך הם לא היו שם. הם בטח מנסים להירגע, עושים הליכה קלה ברחבי בית החולים. מסכנים, עם כמה שקשה לי להם פי כמה יותר.

נאנחתי וניסיתי להירגע, ובלי ששמתי לב כבר עברו שעתיים, ואחד הרופאים יצא מהחדר שבו התקיים הניתוח. קמתי ממקומי מיד.
"אז ככה…" הוא אמר, ולא הספיק לגמור את המשפט כי מיד התנפלתי עליו עם מליון שאלות.
"מה זה הניתוח הזה? שירלי בסדר? היא תהיה בסדר? כואב לה? הרדמתם אותה? היא הל…"
"אפשר רק רגע שקט?" הרופא קטע אותי בכעס ואני השתתקתי למרות שבליבי היו עוד מליון שאלות.
"לשירלי נמצא רסיס זכוכית ברגל, אנו משערים שמחלון האוטו שהתנפץ בזמן התאונה." נשמתי נעתקה, הרופא כנראה ראה את זה כי הוא מיהר להאיץ בדבריו.
"החום היה מזה, ולא מהתרופות, ולכן מיהרנו לעשות את הניתוח. עכשיו שירלי בסדר, אך ייקח לה זמן להתאושש, אולי יומיים." נשמתי לרווחה. שירלי בסדר, היא בסדר! הרגשתי איך אני רוקד בפנים ושר שירים בלי סוף.
"תודה, תודה תודה!" צעקתי והרופא חייך. הוא נכנס לחדר ואני חיכיתי, החלטתי לחכות ליד שירלי עד שיסכימו לי להיכנס, עד שהיא תקום בעוד יומיים, הייתי מאושר באותו רגע, הייתי פאקינג מאושר.