זה לא/רגשות

אז צפיתי בו קצת יותר מידי זמן כשהוא הרים את החתולה השחורה הקטנה והכניס אותה אל תוך הקופסא, כדי שיוכלו להוציא אותה לבחוץ מבלי שהיא תשרוט אותם. הוא היה אמיץ מספיק כדי להתקרב אליה כמו בנאדם אמיתי ולא לנסות לדחוף אותה החוצה עם מטאטא או כל חפץ אחר.
היה משהו רך על הפנים שלו, ממש כאילו הוא רצה ללטף את החתולה הקטנה אך לא רצה לעשות זאת בנוכחות כולם כי חשש שיראו בו כחלש ואוהב חיות.
היה לו חיוך רחב, עדין כזה, כמעט כמו הצחוק שלו, שתמיד גרם לחיוך להופיע על פניי בכל פעם
ששמעתי אותו.
אז מה?
אז בכל פעם שאני מגיעה אני מחפשת לא מחפשת אותו, מסתירה את זה בסקירה אגבית של כמות האנשים שהגיעו. אני לא רוצה שאנשים יקבלו את המסקנות הלא נכונות.
אז קצת בכל פעם אני מתרגשת מחדש. תחושה משונה שכזו מציפה אותי בכל פעם, גורמת לי להרגיש מתוחה בכל פעם שאני נמצאת לצידו או בקרבתו, כאילו רק המחשבה שהוא נמצא כאן ואולי מסתכל עליי גורמת לי להאדים ולהתבלבל.
זה לא אומר שאני אוהבת אותו או מרגישה משהו כלפיו.
זה לא, אני חושבת.