מפלי המוות-פרק 2

השמש הציצה לחלון חדרה של שרלוט. היא האירה את השולחן שלה ואת הכסא לידו, אחרי זה את הארון ולבסוף את המיטה של שרלוט. 'יום רביעי בבוקר' שחבה שרלוט כאשר עיניה נפתחו לרווחה, 'איזה אושר!' היא אמרה בראשה בכעס. היא הביטה בשעון הדיגיטלי על השולחן. '6:15 AM, שעה מצוינת להתעורר, לפחות אני לא אאחר היום' היא מחתה וקמה על רגליה. לרוב האנשים קשה לקום בבוקר אך שרלוט הייתה ההפך, היה קשה לה להרדם, למעשה לקום הייתה בעיה פיצפונת. שרלוט לקחה את כל הספרים ביד והכניסה אותם לתיק השחור עם ציור הפרח הסגול בצד. היא לבשה חולצה שחורה עם מחשוף קטן ושורטס כחולות כהות. מאי זה בהחלט חודש חמים. היא נזכרה בחלום הנוראי שחלמה הלילה, היא נמצאת בחדרון קטנטן ומולה עומד אל המוות… היא לא יכולה לצרוח ולא לרוץ, היא פשוט עומדת שם בזמן שהוא בוהה בעיניה ומכניס לתוכן טונות של אימה.
שרלוט התנערה כאשר צמרמורת עברה על גבה. היא התחילה ללכת לעבר המטבח, כבר עכשיו היא יכלה להגיד שהיום הוא יום לא עד כדי כך נורא. היא לקחה את קופסאת האוכל שאמה הכינה לה ולגמה ממיץ התפוזים שעמד על השיש ליד הכיור. היא הסתרקה וקשרה את שערה השחור והחלק לקוקו גבוה, משאירה קצת שער בצדדים. היא צחצחה שיניים והחליטה שהיום אחרי בית הספר היא תוכל להתאמן למבחן שיהיה עוד יומיים באנגלית. שרלוט נעלי את נעלי ה-"אולסטאר" השחורות שלה, חטפה את הטלפון שלה ויצאה מהבית.
היא עברה את "הרחוב האבוד", כך קראה לו, כיוון שבזמן המלחמה שהייתה כאן, הוא נהרס.
היה אפשר להרגיש אי נוחות ברחוב, אך שרלוט לעולם לא חשבה שהדבר הוא משהו מעבר לדמיון המפותח שלה, אם כי שרלוט לא הרגישה בטוחה בכך.
היא צעדה כמה צעדים והרגשה רעה גאתה בה. מישהו צופה בה. מישהו בגרם לה להרגיש רע..
היא לא רצתה להסתכל לצדדים.'אם אני אוכל ללכת עד סוף הרחוב ולהגיע בדרך הארוכה, שליד הכביש הראשי, מי שהולך אחרי יעצור'. ההזדמנות הזו לא התגלתה לה כי הסקרנות… הסקרנות הייתה חזרה מתחושת הפחד…
שרלוט הסתובבה וראתה מישהו בצד השני של הרחוב. היה לו חיוך חולני על פניו והוא לבש חלוק שחור ארוך עם קרעים. שערו היה חצי שרוף ועייניו בהו בשרלוט במבט קודר ורצחני.
בידיו היתה סכין חדה. שרלוט התחילה לרוץ, היא רצה על חייה ונשמתה. מכל חפציה היא לקחה רק את הטלפון. 'אני צריכה להתקשר למשטרה' היא צרחה בראשה בזמן שמבחוץ היא צרחה לעזרה. היא הייתה אחת התלמידות המצטיינות בריצה בכיתתה, וגם בחכמה ביותר, למרות זאת הסקרנות ניצחה גם הפעם והיא הסתובבה לראות אותו אחריה, אך היא ראתה אותו ממשיך לעמוד שם. רק עיניו החולניות וחיוכו הסתובבו לכיוונה. היא צילמה אותו למקרה שתצטרך ראיות. היא רצה לרחוב הראשי והרבה מכוניות נסעו שם כבר עכשיו. אחת מהן עצרה ואישה בשנות השלושים שלה יצאה והבעה מודאגת בפניה. שרלוט ניסתה לדבר אך הייתה חסרת אונים, חיוכו רדף אותה…