הגיע הזמן לתלות את הגרביים

הייתי מאושפזת במחלקה הסגורה כבר שבוע פחות יום כשדייוויד בואי מת. הגישו בחדר האוכל אורז קר צף בשמן, קציצות ברוטב דם והשמיים היו מלאים בענני גשם אפורים. הטלוויזיה עדיין דלקה על MTV ושירים של בואי התנגנו בלחש מהרמקולים שהיו חצי הרוסים. זה היה יום עצוב ואפילו היה אפשר להרגיש משהו אחר באוויר. ציורי הפרחים על הקיר בחדר הבידוד התקלפו. אבא בא לבקר והביא לי גרביים חדשוים עם ציורים של ברקים אדומים וכחולים. הפעילויות של אחר הצהריים היו רק לרמה שתיים ומעלה ואני עדיין ברמה אחת עם פיג'מה מסריחה משתן שלא שלי. כמה נפלא, חשבתי לעצמי, להתחיל את השנה החדשה בבליעת כדורים ולהתאשפז במחלקה הסגורה. ששה סדרי משנה, ששה ימים. שש שעות מאז שדיוויד בואי מת ושש דקות מאז שהתחלתי לבהות בקיר. הקיר היה לבן, מחוספס, עם לכלוכים עליו. אפילו לא תמונה תלויה על הקיר, אפילו לא חידשו את הצבע. היו המון שיחות חולין על בואי, על זה שהוא לא בין החיים. וחבל, כמה שחבל שכל הטובים הולכים כל כך צעירים. באותו היום הדמעות זלגו מהעיניים ללחי, לסנטר. לצוואר והלאה. חשבתי שהגיע הזמן לתלות את הגרביים, ואולי כמה תמונות שמחות על הקיר.

וגם את עצמי.