התאמה

את בוכה וחושבת,
חושבת שאין עם מי לדבר.
אולי את צודקת,
אולי באמת אין עם מי לדבר.
כי מה יעזור לדבר איתי?
זה רק יחמיר את המצב.
אבל אם לא איתי אז עם מי?
חברותייך? שישמחו בעזיבתי?

את בוכה וחושבת,
חושבת שאת היחידה.
ואני יודע שאני לא רגיש במיוחד.
או שלפחות אני לא מראה הרבה.
זה לא אומר שאני לא אוהב,
זה לא אומר שאני לא כואב,
זה לא אומר שאני לא בוכה,
אני בוכה בלב.
ואני לא יודע אם זה ממש נחשב בעינייך.
ואני יודע שלא הפגנתי רגשות מספיק,
זו מין הגנה שהמחסום שלי מפיק.

ואני לא יודע למה אני מפשל,
וזה לא שאני מזלזל.
אני מנסה ומתאמץ, ולבסוף שוב נופל.
ואת כלכך חשובה לי, ויקרה.
לו לא היית, לא הייתי יושב, כותב.

אני פה תמיד כדי למלא את החסר אצלך,
כדי לתת יד, בכל בעיה, להקשיב, לנסות.
אבל את באמת נשארת היחידה כאן,
זו שמתאמצת, שבוכה, שכואבת ושמתאכזבת.
ואני לא יודע איך לא לאכזב.
לו ידעתי, לא הייתי שוב יושב, כותב.
בעיני רבים זה ישמע מוזר,
הלא אם יש אהבה איך אפשר לטעות שוב ושוב?
אני לא יודע, אבל אני בטוח שהיא נמצאת בי, ובמידה עצומה.
אולי לפעמים כשיש אהבה, לא בהכרח יש "התאמה"?