על כנפי חלומות- הקדמה

בתור ילד קטן ותמים, נטתי להאמין שכל דבר יכול לקרות. כשאני אומר זאת, אני מתכוון לכך שסיפרו לי שדברים לא מציאותיים יכלו להתרחש רק אם אבקש ואאמין בהם; כמו פיית השיניים, שחשבתי שקיומה אמיתי. אמרו לי שאם אניח את השן שנפלה לי מתחת לכר, פיית השיניים תבוא לקחת אותה ותניח במקומה כמה מטבעות. האמנתי בכך, עד שהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי את אימי מרימה את הכרית ומניחה תחתיה את הכסף.

אלו הם הדברים שלא יכלו להתרחש במציאות, ומעצם היותם כאלו- הם גם לא התרחשו. אמנם, הדבר היה נכון גם לדברים אשר- באופן תיאורטי- יכלו דווקא להתרחש במציאות. אני מדבר בנוגע לדברים כמו מציאת הנאה בלמידה, מציאת חברות אמת או האפשרות להיות עצמך בלי לפחד מדעת הכלל. לדוגמה: מה קרה כשעליתי לכיתה א'? אני זוכר את היום הראשון שם, שבסופו בכיתי לאימי והתחננתי בפניה שתחזיר אותי להיות ילד קטן בגן. מה הייתה התשובה שלה?

"אין לך בררה. אתה כבר גדול."

אם כך "גדול" היא מילה שוות ערך למילה "מקולל". אם משמעותו של להיות גדול היא לשבת בכיתה ולהתנהג כמו תוכי- יחד עם ילדים שמעוררים בך חשק להשליך את עצמך דרך החלון- אני ללא ספק רציתי להישאר ילד לנצח. תמיד אמרו לי שאני מרגיש כך בגלל שרק התחלתי את דרכי בעולם בתי הספר, למרות שהדבר השתלשל אפילו אל השנה האחרונה שלי בתור תלמיד בתיכון. לא משנה מה היה המצב, בית הספר תמיד הווה עבורי מקום אשר נקרא "בית השעמום" שבו הייתי יושב על כיסא מכוסה מסטיקים בתוך כיתה קטנה ומצחינה, בלי לעשות כמעט כלום. העברתי את זמני בכך שציירתי חדי קרן על דפי השורות של מחברת ההיסטוריה, או דפי המשבצות של מחברת המתמטיקה. עשיתי זאת בגלל שתמיד אהבתי וגם תמיד אוהב כל דבר שאינו קיים במציאות: מיצורי פנטזיה, דרך טירות מכושפות ועד אנשים בעלי כוחות על. המורה מידי פעם הייתה מעיפה מבט לעבר הציורים שלי, ושואלת אותי מדוע הם נמצאים על הדף הלבן במקום תרגיל מספר שלושים ותשע. מכאן אולי יינתן הרושם שהייתי גרוע בלימודים, אבל למען האמת, הציונים שלי לא נוראיים כלל וכלל. הם תמיד נעו בין ספרות המספר שבעים, בדיוק כמו שאר החיים שלי- לא רעים מידי ולא טובים מידי. בקיצור- משעממים עד מוות. האם היו לנער פסימי וביקורתי כמוני חברים? למען האמת כן, למרות שהמילה "ידידים" מתאימה להם יותר. בדיוק כיצד שתכנה מישהי שעדיין לא פגשה את השפתיים שלך בעיניים עצומות. מעולם לא רציתי חברים כל כך מזויפים, אבל בו זמנית, גם לא רציתי להרגיש מעורר רחמים מהעובדה שכולם מלבדי ישבו יחדיו בהפסקות. בין לבין אמנם, הצלחתי לשמוע את נושאי השיחות של אחרים. אם לומר את האמת, רובם רק לכלכו אחד על השני או התלוננו על כמה שחייהם האישיים רעים. ברצינות- לבני אדם אין גם דברים טובים שאותם אפשר להגיד במקום כל ההכפשות שלהם? כשאני לקחתי חלק בשיחות משותפות עם חבריי, הייתי לרוב יושב בשקט ומצייר, בידיעה שחברות אמת היא משהו שאינו קיים במציאות- בדיוק כמו חדי הקרן שדהרו במחברת שלי.
המשפחה שלי הייתה אותו דבר כמוהם. אולי הם היו אמורים להיות האנשים הכי קרובים אליי- לפחות בתיאוריה המקובלת בחברה- אך הדבר לא הרגיש ככה בכלל. הדי אן איי המשותף הוא כנראה הדבר היחיד שהחזיק אותנו ביחד. בתור ילד יחיד, גם לא היה לי אח או אחות שאיתם יכולתי לבלות את שעות אחר הצהריים. לא הייתי מתנגד לקבל אחד- בהנחה שהיה כנה ואוהב.

לבדי, העברתי את הזמן בנגינה בפסנתר וצפייה בטלוויזיה. ראיתי רק תכניות ילדים מצוירות, כי לא התחברתי אל התקשורת של עולם המבוגרים, שכללו איש בחליפה אשר ישב באולפן ודיווח על כל הרוע שהתרחש באותו יום. הוא גם כמובן קינח את התכנית על ידי הצצה לחייו הפרטיים של מישהו מפורסם, כי אחד הדברים שגורם לנו להרגיש טוב הוא לצחוק על אחרים; לדעת שאנחנו לא לבד במערכת אלו שסובלים מהמציאות. אם אתם שואלים אותי- כולם סובלים מהמציאות, אבל מעטים האנשים שמודים בכך.
נגינתי בפסנתר לא יכלה להפוך למקצוע או דרך חיים, מכיוון שלא השקעתי את הזמן והמאמץ בכדי לעשות זאת. אם לומר את האמת, גם לא בדיוק רציתי, אבל תמיד הרגשתי רחמים כלפי הפסנתר המסכן שהוצב שם בבית בלי אף אחד שישחק בו. כמובן, הייתי גם מצייר הרבה. זוהי הייתה הפעילות האהובה עליי ביותר, אך היא לא יכלה להסיח את דעתי מהמציאות הנוראית. ותאמינו לי- מאוד קשה ליצור כאשר אף אחד לא מוצא עניין ביצירותייך.
הייתה מישהי אחת, מישהי אחת שהצליחה לגרום לי להאמין שהמציאות יכולה להיות דמוית חלום. אך היא נעלמה לפני שהתחלתי את לימודיי בחטיבת הביניים. "אני מצטערת" היה הדבר האחרון שאמרה לפני שהיא התרחקה מטווח הראיה שלי בנפנוף דואב לשלום. כמובן, מישהי אחת החליפה אותה לאחר שהלכה לדרכה. היא לא גרמה לי להאמין שהמציאות יכולה להיות מהנה, אבל היא כן שכנע אותי שהדבר נכון בעולם אחר. האחת שהפכה את החיים האלו ליותר טובים. אהובתי החמימה, שיכלה לקחת אותי לכל מקום שרק ארצה ולספק לי את ההרפתקאות הכי מדהימות שיכולתי לבקש.
אהובתי האחת והיחידה… המיטה! נוחה ורכה, מלאה בבובות פרוותיות ואוהבות. כן, רק כאשר ישנתי ונתתי לחלומות לאפוף אותי, יכולתי להרגיש שאפילו מהסיוט שנקרא "חיי המציאותיים" אפשר להתעורר. כל חלום שאליו נרדמתי היה מדהים וממלא אדרנלין: טיול ביער מכושף, נסיעה במעבורת חלל מלאה חייזרים או הפיכה לגיבור אשר מציל עיר שלמה מאבדון. כל הדברים שלא יכלו לקרות בעולם הרגיל, התרחשו אז. כמובן, תמיד היה מעציב להתעורר כל פעם מחדש ולגלות שהמאורע היה בסך הכל חלום…
אמנם, לא העליתי בדעתי שלילה אחד אעצום את עיניי ושדבר כזה יקרה לי. לעולם לא חשבתי שאירדם אל תוך עולם עוצר נשימה, אשר ידרוש ספרייה שלמה בכדי להצליח לתאר את כולו. לא ידעתי שאפגוש את אותם אנשים, שהיו מדהימים יותר מכל מנהיג שקיים בספרי ההיסטוריה המשומשים שנחו על שולחני בבית הספר.

לעולם לא תיארתי לעצמי שאראה אותו שם, שמח ועליז, בחלום שממנו לא יכולתי להתעורר…