למישהו אכפת?

נסעתי אתמול לפגוש את ערן. תכננתי הכל כל כך מדויק. לא ידעתי בכלל למה אני עושה את זה, לא חשבתי.
לקח לי בערך שעתיים של נסיעות. הייתה לנו רבע שעה ביחד.
חזרתי הביתה מאושרת ממש. הסתכלתי לו בעיניים, והוא נראה לי כל כך בסדר, כאילו כלום לא היה בינינו, כאילו הכל כרגיל. אמנם זה היה רק רבע שעה, אבל הוא היה שם בשבילי. רק בשבילי.
אחרי חצי שעה בבית התחלתי לבכות. לא ידעתי למה זה קורה לי. למה שוב פעם נגררתי אחריו, למה שוב נתתי לעצמי ליפול?
אני צריכה פשוט להתנתק מזה לאט לאט, ובמקום זה רק עשיתי את ההפך.
אני לא נותנת לעצמי לנוח מאז. הכל הזוי, המוח שלי מתפוצץ תכף.
אני מרגישה כאילו באלי לצעוק, להרביץ, לרקוע ברגליי עד שהן ישברו.
אני רוצה להפר את השקט הזה שהורג אותי.
וכל מה שיוצא מהרצונות שלי זה שאני בוכה בשקט, שאף אחד לא ידע. חושבת על כך שאיפה החברות שלי כשאני צריכה אותן, נעלמו? חושבת על כל אלו שיש להן כל כך הרבה דרכים לדעת שהכל לא בסדר, ובכל זאת הם מתעלמים.
ובאלי למות, ששום דבר לא יכאיב לי יותר.
בא לי לנוח. לישון בלי לקום.
אני לא רוצה להמשיך ככה, לסבול מספיק בשביל כל האנשים בעולם.
אני רק צריכה את השקט שלי.
אני רק צריכה לדעת שמישהו אחד בעולם לא יוכל להמשיך כרגיל אם לא אהיה כאן.
ובמקום זה, כל מה שכולם עשו ביומיים הקשים האלה, היה להשאיר אותי לבד.