הלוחשת – פרק 7

לא עבר זמן רב, ולאט לאט מזג האוויר התקרר, וקארה הייתה חייבת להשתמש בסוודרים ובגרביונים. לקארה לקח זמן להבחין, כי המראות היו בתאורת האמבטיה החשוכה, אבל ככל שהסתיו התקרב משהו במראה שלה השתנה, כמו שאניס אמרה. רק כשעלי השלכת החלו לנשור רורי הסב את תשומת ליבה לשינויים. זה היה יום שבת, והשלכת התחילה יום קודם לכן. קארה ורורי הקדישו את סופי השבוע כדי להכין שיעורים ביחד וכדי לדבר כמו שצריך. קארה ורורי בדיוק ישבו על ספסל בגני הארמון והכינו שיעורי בית במתמטיקה. קארה הייתה טובה במתמטיקה, אבל רורי היה מעולה. מדי פעם בפעם קארה ביקשה שיבדוק לה את התרגיל, או שיעזור לה לנסח משוואה. קארה בדיוק ביקשה מרורי עזרה בלהבין איפה הטעות שלה, כשרורי הפנה אליה את הראש. "קארה,"
"אז אתה תבדוק לי איפה הטעות?"
"את יכולה לזוז קצת לאור?" קארה לא הבינה את פשר הבקשה המוזרה. היא הטתה את ראשה מעט בבלבול. רורי אחז בעדינות בסנטרה והזיז קצת את ראשה. "מה אתה עושה?"
"משהו מוזר אצלך," הוא ענה בתגובה. הוא הסתכל בפניה עוד דקה, ואז קלט מה נראה משונה בה. "הצבעים שלך," הוא אמר וקם. "מה?" הוא לא ענה, רק משך אותה לאור. "הצבעים שלך השתנו," הוא אמר. "הם יותר… סתוויים," הוא הסביר. קארה לא הבינה על מה הוא מדבר. "בואי נלך לאניס, היא תבין על מה אני מדבר," הוא אמר. קארה עדיין אספה את הדברים שלה והכניסה אותם לילקוט. "נו, בואי כבר!" הוא גרר אותה בידה. הם עלו לכיתת הכישוף, ואניס באמת הייתה שם, מקשקשת דברים בסריידין על מחברת. "אנחנו מפריעים?" רורי שאל. "ממש לא. מה הבעיה?" שאלה בסריידין. "היא השתנתה, נכון? קארה לא מאמינה לי." אניס בחנה את פניה של קארה ואת תלתליה לעומקם. "זה מתחיל!" ציינה בחיוך. "על מה אתם מדברים, בשם אדריסה?"
"רורי חומד, בארון ההוא יש מראה גדולה. לך תביא אותה לפה," רורי הביא את המראה, ואניס העמידה את קארה מולה. "אני מנומשת! והשיער שלי מאדים!" קארה התקרבה למראה כדי לבחון את פניה. עורה החל להיות מנומש יותר, שיערה קיבל גוון כתמתמם יותר, ערמוני, שונה מהחום הכהה כגזע עץ עירום. שפתיה קיבלו גוון חום נעים, ולא סגלגל תמידי כמו ברובע 7. העיניים שלה כבר לא היו ירוקות כהות כמחטי אורן, אלא ירוקות בהירות, עם נגיעות אדמדמות, כמו תפוח עץ שעדיין קצת בוסר. "זה מוזר נורא," היא קבעה. "זה תזוזת העונות שבתוכך. המזג אוויר ברובע 7 קצת מקלקל את השעון שבפנים, אז עד עכשיו היית תקועה על מצב שיא החורף שלך. הפנים שלך כל יום ייראו שונות קצת, כי העונות משתנות בתוכך. אין מראה קבוע. מבחינת צבעים, כמובן. את לא תקומי בבוקר עם אוזניים גדולות במיוחד, או בלי גבות."
"למה זה קורה?" שאלה קארה. היה לה קשה לספוג בבת אחת את כל השינויים. "מנגנון הסוואה," ענתה אניס. "בכל אופן, מחר יום הבחינות, לכו להתכונן, אחיינים! שלא תעזו להיכשל לי!" קארה ורורי בירכו את אניס לשלום והתחרו בריצה מי יגיע קודם לחדר ההסבה. הם היו חייבים להתכונן לבחינות, אחרת הם יישארו בחג בבית הספר.

הבחינה התרחשה בכיתת המתמטיקה, שהייתה מספיק גדולה כך שלכל ילד תהיה מכתבה משלו, במרחק גדול יחסית משאר המכתבות. ליידי איירה פתחה בהסבר על הבחינה, ומי שייכשל לא יוכל לחזור הביתה לחג ולא יורשה להשתתף בנשף הסתיו, ואם היא תתפוס מישהו מנסה להעתיק, היא נשבעת שהוא ייענש בחומרה המירבית. או אז היא חילקה את טופס הבחינה, והמבחן החל. קארה ראתה שהשאלות אמנם היו רבות במספרן ומסובכות, ורובן דרשו מחשבה מרובה, הן לא היו קשות. רוב השאלות, לא משנה באיזה נושא, היו בעיקר טריקיות. הזמן שניתן להם לפתור את כל השאלות היה חמש שעות. קארה סיימה בשלוש וחצי שעות. היא הסתובבה בחוסר מעש, עד שרוון באייר, מרובע 2, יצא גם הוא. "היי," הוא אמר פתח. "היי," היא ענתה לו בלחישה. "זה היה ממש מגניב, מה שאמרת לאיירה אז, ביום הראשון של הלימודים," הוא אמר ושירטט מעגלים על הרצפה עם כף רגלו. "תודה," היא ענתה. "יש נשף, לחגיגות של הסתיו," הוא אמר. "ויש ריקודים וכאלה," הוא המשיך כשראה שקארה לא מגיבה. "וצריך לבוא עם מישהו, זאת אומרת, מישהי," הוא המשיך. "ואם שנינו לא ניכשל, אז חשבתי, שאולי תרצי, אממ…" הוא קצת גמגם, "להיות הבת זוג שלי לנשף?" הוא שאל ואז הסמיק. קארה חשבה קצת. היא לא דיברה איתו הרבה, אבל היא התרשמה מרוון שהוא ילד נחמד. הוא היה חכם מאוד, כמעט כמו רורי, והיה מה שמאמו היתה קוראת לו "חמוד כמו סוכריית קרמל של יריד". היו לו עיניים כחולות גדולות ומקסימות, ושיער שחור חלק ומבריק. היו לו תווי פנים נאים ועור בהיר וחלק, שעדיין לא ניכרו בו סימני החצ׳קונים שרוב בני גילם התחילו לפתח. הוא היה גבוה, אבל לא כמו רורי. רגע, למה היא משווה את רוון לרורי כל הזמן? רוון נחמד וחכם וחמוד. "אממ… כן, אין בעיה," היא אמרה בחיוך הכי נחמד שלה. "אז… מגניב." שניהם השתתקו, ונגמר להם על מה לדבר. הם ישבו שקטים, מחכים שהילדים האחרים יסיימו את המבחן. אמורה יצאה אחרי חצי שעה בערך. קארה פטפטה איתה בהנאה על שיעורי הקסם, ונודע לה כמה דברים על אמורה: היא נצר למשפחת סורסרר, היא בת אדם רגילה, אבל היא מקסימה מאוד ואינטליגנטית. היא הייתה נחמדה מאוד, ולמרות זאת, מאז תחילת שנת הלימודים, חודשיים שעברו מהר, קארה לא ראתה את אמורה אפילו לא פעם מסתובבת יד ביד עם בנות אחרות, או מתיישבת ליד אחד הילדים בחדר האוכל, או… פתאום קלטה קארה, שלאמורה אין חברים בבית הספר. "את יודעת, את ממש נחמדה," אמרה קארה. "אנחנו צריכות להיות חברות." פניה של אמורה הוארו. היא חייכה. "את רצינית?" קארה הנהנה בחיוב. "מעולה!" היא חיבקה את קארה. "אווה ומרתה פחות או יותר… אמממ… רבו איתי ביום ה… רביעי, אני חושבת, ושיכנעו את כל הבנות לא לדבר איתי. את לא יודעת כמה זה נורא, כשאין לך עם מי לדבר," היא מלמלה לקראת סוף המשפט. קארה חיבקה אותה. "היי," רורי בא והתיישב ליד קארה. "יש להם עוד חצי שעה," הוא ציין. לאף אחד לא היה הרבה להגיד. ילדים התחילו לצאת לאיטם, עד שלבסוף הילד האחרון, תומאס, יצא בלווית ליידי איירה שהודיעה שכל המבחנים בבדיקה, ושכולם יחכו בשקט באולם הגדול. הילדים דישדשו לעבר האולם, והשתעשעו בדרכים משונות עד לבוא תוצאות הבחינות. החבורה של הבנות היותר מקובלות – אווה, אנה ומרתה – הסתודדה בצד, ומדי פעם צחקקה ברעש. מריה וג׳נירה הסתובבו במעגלים צמודים לקירות, יד ביד. הן שוחחו על דברים שידועים רק להן. טרומן ארגן משחק כדור מהרובע שלו – כדורגל. אחרי שהוא הסביר את החוקים, קארה קלטה שבעצם זה הכדורקב של רובע 7, רק עם כמה שינויים בקשר לשוער. הם ניסו לשחק כדורגל, אבל תוך כמה דקות הם התעלמו מהחוקים הקטנים. חוץ מהעובדה שלכולם באמת היה אסור לגעת בכדור, אפילו לשוער (היגיון מוזר יש לאלה ברובע 3) הם סתם התרוצצו באולם אחרי הכדור. כל פעם שהייתה מחלוקת בקשר לחוק מסוים, היא כנראה נפתרה בהתכתשות קצרה. למזלם הרב, ליידי איירה נכנסה בדיוק אחרי שתומאס וטרומן סיימו ללכת מכות. תומאס שאף במהירות את הדם בחזרה לאף, וטרומן מיהר להסתיר את ידו הסגולה מאחורי גבו. ליידי איירה הרימה גבה, אבל לבסוף משכה בכתפיה והתעלמה. "עמדו בשורה, לפי רובע, בנים מימין, בנות משמאל." הורתה ליידי איירה. היא התחילה בפטר. "92," היא ציינה והמשיכה. "87," אמרה לאנה. 98. 90. 84. "47. נכשל," סיננה בקור לעבר מרתה. 88. 76. "26. נכשל." אמרה לפלין. "97," אמרה. אמורה חייכה. קארה זקפה לעברה אגודל וחייכה לעברה. 73. 76. "99," ציינה בקור. רורי חייך, וקארה ליטפה בחיבה את גבו. "100," אמרה ליידי איירה לקארה בכמעט אנחה. קארה ממש הרגישה איך היא זורחת מבפנים. ליידי איירה חייכה חיוך מאולץ. "העלמה פישר, מר מאטר, לכו לחדריכם. אבוא לשוחח איתכם אחר כך. כל השאר, בואו איתי." מרתה התייפחה בשקט, ופלין עצר בקושי את הדמעות. הם פנו לחדרים, וקארה אחזה בידיהם של רורי ואמורה, והם הלכו אחרי איירה. היא הובילה אותם לאותו החדר שבו סיפרו אותם. "מחר בערב יערך נשף הסתיו, שבו נחגוג את בוא הסתיו, וניפרד מהקיץ האהוב. הנשף יהיה מהודר, ואני מקווה שאתם תתנהגו בהתאם. אצילים רבים יבואו לראות אתכם – עתיד הממלכה. עליכם לבוא עם בני זוג לריקוד, ועליכם להתלבש בהתאם. כאן תופרות מוכשרות מהארמון ימדדו אתכם, יעצבו ויתפרו את חליפות ושמלות הנשף שלכם." איירה פתחה את הדלת, וכל אחד פנה לפרגוד ששמו התנוסס עליו. מאחורי הפרגוד של קארה עמדו מכונת תפירה, ערמות בדים, חוטים רבים, כרית סיכות ואישה זקנה, בערך בגילה של סבתה, שלבשה שמלה חמודה ומתאימה ליום יום. "קארה קראפטר?" היא שאלה. קארה הנהנה. "בואי נראה אותך," היא הסתכלה על צבע עיניה של קארה, שערה ושפתיה, ולאחר מכן ביקשה מקארה להתפשט. קארה הסמיקה מעט. "זה בסדר. שתינו נשים, וכל מה שיש לך שם גם לי יש. אין סיבה שתתביישי." חיוכה המקומט ונחמד של הזקנה ועיניה הטובות שכנעו את קארה לעשות כדבריה. המדידות היו ארוכות, את לבסוף קבעה התופרת הזקנה על גזרה שמתאימה לקארה וגם אפנתית. שרוולים קצרים ונפוחים מעט, מכווצים בקצה, צמוד מאוד בפלג הגוף העליון, וחצאית השמלה ארוכה ומתנפנפת. הבד שהתופרת החליטה שהכי יחמיא לקארה היה בד חלק ונעים, רך וקל, בצבעי השלכת, ובאור הנכון בצבעי האש. תוך שעות אחדות השמלה הייתה מוכנה. התופרת באמת הייתה מוכשרת מאוד. השמלה הייתה יפהפייה. "ותכשיט, להשלמת המראה," זה היה זר עלי שלכת מבד ופרחי סתיו. התופרת ארזה הכל בתיבה המתאימה, וקארה העלתה את התיבה לחדר וירדה להתרחץ. הנשף יהיה נהדר, היא הייתה בטוחה בזה.

יום הנשף הגיע. אחרי ארוחת הבוקר פלין ומרתה נלקחו לשיעורי השלמה, ושאר הילדים יצאו אל גני הארמון, והובלו בידי ליידי איירה לאחד הגנים, שבו הייתה במה יפה מאבן אפורה ופשוטה, מעוטרת בתחריטים שחוקים ומצופים בקיסוס בצדדים. בפינות הבמה המשושה עמדו עמודים מעוטרים, שהחזיקו את הגג שמעל לבמה. המורה לנימוסים והליכות חיכתה להם שם. ליידי איירה השאירה אותם שם, והמלפפון החמוץ שאלה למי עדיין אין עם מי ללכת לנשף. מריה, תומאס, אווה ורורי הצביעו. המלפפון החמוץ קבעה בהחלטיות שתומאס ילך עם אווה, ושרורי ילך עם מריה לנשף. רורי נאנח בהקלה ואווה הזעיפה פנים. אז המלפפון החמוץ ביקשה מהם להסתדר בשתי שורות, בנים ובנות, ושכל אחד ויעמוד מול בן או בת זוגו לנשף. אז היא לימדה אותם איך ניגשים (הגבר ייגש לאישה קודם), הסבירה איך צריך לקוד, ואז לימדה אותם לרקוד. יד ימין של הנער ויד שמאל של הנערה חובקות את גופו של האחר. ידו הפנויה של הנער על מותניה של הנערה, וידה הימנית של הנערה על כתפו של הנער. הריקוד היה צמוד וקטן, והמוזיקה שזמזמה בקול המלפפון החמוץ הייתה שקטה ורגועה. קארה רקדה בנחת עם רוון, משתדלת להזיז את רגליה כנדרש. טימותי לא הפסיק לדרוך על רגליה של ג׳נירה, כנראה בגלל המכה מהכדורגל שגרמה לברכו להיות ירוקה שחורה. קארה רק חשבה כמה הריקוד הזה שונה מהריקודים של רובע 7, שהיו רבי משתתפים, שמחים, חגיגיים וגדולים. אחר כך הם למדו עוד גרסה של ריקוד דומה, רק שהוא היה אפילו יותר צמוד ופרטי מהראשון. אחרי הצהריים השיעור הסתיים לבסוף, והילדים נשלחו לאמבטיה, להתכונן לנשף, שייתרחש בשעות הערב המוקדמות, ויסתיים בלילה, ומשם הילדים יישלחו ישירות לבתיהם. משרתת בעלת פנים עגולות וכהות חיכתה לקארה בחדר האמבטיה. קארה שהתה זמן רב באמבט, עד שעורה הבריק מניקיון. המשרתת חפפה את תלתליה של קארה, ייבשה והברישה אותם, עד שבהקו כערמון בשל. המשרתת הצעירה טפטפה על נקודות הדופק שבצווארה בושם בריח וניל, וגם שיערה קיבלת הברשה בשמן וניל. המשרתת עזרה לקארה ללבוש את השמלה, ואז סידרה את הזר על שיערה של קארה. קארה הוציאה את התליון שלה ממקומו הקבוע, מתחת לבגדים, וראתה שעלי העץ שבתליון האדימו ונוספו לעץ תפוחים. קסם, חשבה קארה. המשרתת הוסיפה לקארה נגיעת צבע אדום על השפתיים, ומעט אבקה זהובה על עפעפיה של קארה. קארה הביטה במראה, נפעמת. לראשונה בחייה, קארה הבינה שהיא יפה. ״תודה רבה רבה רבה,״ אמרה למשרתת. ״בבקשה,״ ענתה המשרתת, וחייכה. פניה העגולות היו יפות ממש, וכשחייכה הייתה נראית כמו נסיכה. קארה גם אמרה לה את זה. ״תודה רבה, עלמונת,״ הסמיקה המשרתת. ״את יכולה לקרוא לי קארה. איך קוראים לך?״ שאלה קארה. ״אדין,״ ענתה המשרתת. ״אדין באטלר,״ הוסיפה. ״את מקסימה ממש, עלמונת. לכבוד הוא לי לשרת אותך,״ אמרה אדין וחייכה. קארה חייכה אליה בחזרה. אדין יצאה מהחדר, וקארה נשארה שם קצת, מסתכלת בבואתה שבראי, בנערה שלא הכירה קודם, שלא ידעה שקיימת. ברובע 7, תווי פנים כשלה נחשבו נאים רק מכיוון שלא היו נפוצים כלל וכלל. גבות עבות וכהות, אף רחב וסולד בו זמנית, עצמות הלחיים הבולטות, הפנים המחודדות, העיניים הגדולות… כל אלה לא היו יפים כשלעצמם, אבל היו נדירים. קארה יצאה מהחדר והלכה לחדר ההסבה. רוון כבר היה שם, ונראה נהדר בחליפה שלו, שערו השחור סורק הצידה, והיה חלק ומבריק במיוחד. עיניו הכחולות בלטו המיוחד כשהבחין בקארה. נשימתו נעצרה, וקארה לא הבחינה, אבל נשימתם של כל יושבי החדר נעצרה. הם נעמדו אחד ליד השני, וכמו כל שאר הילדים, חיכו שליידי איירה תבוא לקרוא להם. כעבור דקות אחדות היא הגיעה. ״הסתדרו בזוגות, לפי הרובע של הבנים,״ היא הורתה. הם הסתדרו, והיא הובילה אותם בדרך ארוכה יותר אל הנשף, שעמד להתחיל.