ממשיך לחיות

לאחר שסיים לדבר הוא פנה למקומו והתיישב. אז שמתי לב שהיה לו מין מבט מנותק כזה בעיניים, כאילו הוא כאן, אך לא באמת כאן. כאילו כל מה שמסביבו הפך לאור שחור ורק נקודות אור מעטות מרצדות מול עיניו, פלאשים ישנים של מצלמה.
אני מניחה שכל דבר יגרום לו להיזכר.
לפעמים זה מרגיש כאילו אותם הימים שבהם הוא היה שמח והיינו יכולים לדבר בקלילות כבר לעולם לא ישובו, שהוא לעולם לא ישוב לעצמו.
אני מקווה שאני טועה.
ממקומי אני צופה בו, מניח את ידיו על ברכיו ורוכן קדימה, ועם פנס הרצפה הצהוב שמאיר היישר עליו הוא נראה כמעט כאדם אבוד, כאחד שאיבד מטרה ורק צילו נשאר לגונן עליו, מתנשא מעל.
פתאום הבנתי שמעט מאוד זמן אנחנו מקדישים למחשבה שאולי אנשים בסך הכל עוטים על עצמם מסכות, שהם לא מתנהגים כמו שהם באמת רוצים. שהם לא יכולים, כי הרי כולם מצפים מהם לשמש דוגמא.
אך איתו זה היה הרבה יותר קל להבנה. אחרי האובדן זה היה ברור שכל מעשה שלו זה רק ניסיון להראות לנו שהוא מנסה לחזור לשגרה, לעכל את מה שקרה.
אבל אם אפשר לעשות את זה באמת?
הוא לוחש בשקט את מילות השיר, וכל שאני חושבת עליו הוא כמה אמיץ הוא האיש שאני צופה בו, איך הוא מתגבר בכל פעם על כל הקשיים שתוקפים אותו בחייו, נעמד על רגליו מחדש, ממשיך לחיות.