הלוחשת – פרק 6

המכתב מסבתה של קארה הגיע אחרי ארוחת הערב. קארה הייתה צריכה כשעה לקרוא אותו. אורכו היה קצר למדי, אך המידע החדש שרורי חשף בפניה הוציא אותה מריכוז, והקשה עליה אפילו לאכול.
"קארה היקרא שלי," נכתב, בשגיאות הכתיב שאפיינו את האנשים מהדור של סבתה, אשר היו ילדים בזמן מלחמת הצפון בדרום, שבמהלכה כל בתי הספר ברובע 7 הושמדו כליל. סבתה עוד הייתה בת מזל – השכלתה פסקה רק בכיתה הרביעית. היו ילדים שמפאת המלחמה לא הלכו לבית הספר מעולם. "אני מקבה שכייף לח בביתאספר החדש. הכול תוב בכפר. הגדול של האייברים התכטן עים הנחדה של אדייה עים הדלכט מיפרכים. החטונה הייטה נאדרת, רכדנו אמון. אני מקבה שהולח לח יפה עים השיאורים. מחקה שתבכרי אוטי בחג הכרוב.
אוהבת אמון,
מאמוֹ." קארה הפכה את פיסת הקלף. היא הייתה מכוסה בטורים של קשקושים ירוקים, ושורות של קשקושים אדומים. קארה זיהתה את השפה. זאת הייתה סֵרַיידִין – השפה העתיקה. קארה למדה מאמה ומסבתה את השפה בילדותה, אך זמן עבר והיא הייתה צריכה כמה דקות של ריכוז כדי להיזכר בסימנים, אבל הגילוי הטורדני לא הניח לה. היא ישבה בחדר ההסבה, נושמת באיטיות, מנסה להתרכז. לאט לאט יצאה מפיה עננה צהבהבה, רכה כחמאה. העננה התגבשה לכדור רך, אשר קארה תפסה בידה והכניסה לכיס השמלה. המחשבה הפסיקה להטריד את קארה, והיא התרכזה בפענוח הסימנים. מלמעלה למטה, משמאל לימין, נזכרה קארה בדרך הקריאה. ירח מתמלא – הצליל אָ. זנב בונה – יי. "א. יי. – נ. ב." היא פיענחה. אחר כך הגיעו עוד סימנים, ולאט לאט קארה נזכרה. "קארה, כשאת כותבת לי חשוב לי מאוד שתשתמשי רק בדיו שנתתי לך. יש לי חוקים מאוד חשובים בשבילך. זה מאוד חשוב שלא תפרי אותם.
1: אף פעם אל תורידי את התליון.
2: אל תספרי לאף מורה לגבי מה שיקרה לך.
3: תשתמשי במכתבים שלנו רק בדיו, ותשתמשי בדיו רק למכתבים שלנו.
4: כשאת מרגישה לא טוב, תאכלי כפית (רק אחת כל פעם!) של ריבת תות. אני אתן לך עוד צנצנת בחג הקרוב.
5: תמיד תתנהגי יפה. אסור שיענישו אותך בהישארות בבית הספר בחג.
6: המורה שלך לכישוף, אניס מאגר, תעזור לך. כשאת צריכה לדבר עם מישהו, היא המבוגר היחיד חוץ ממני שאפשר לסמוך עליו.
7: תישארי בחיים." זה היה סוף המכתב. קארה קראה את כולו עוד פעם, וזרקה את הקלף לאח שבחדר ההסבה. היא צפתה בכתב הסריידין הנהדר של סבתה מתפורר ונאכל בלהבות. מוזר, חשבה קארה. בשפת הסריידין לסבתה לא היו שגיאות כתיב. כאילו שהיא לא למדה את השפה בבית הספר, אלא במקום אחר. קארה רצה לחדרה לקחה פיסת קלף מהילקוט שלה, עט, ואת הדיו הירוקה. היא התיישבה על אחד משולחנות הכתיבה שבחדר ההסבה והחלה לכתוב. הסריידין שלה הייתה מסורבלת יותר, ולקח לה זמן עד שנזכרה בפירוש הנכון של כל מילה, ובאותיות השפה. גם כתיבתה של קארה לא הייתה יפה ומסולסלת כמו של סבתה. היא הייתה מעט גולמית יותר, גסה יותר. עם הרבה אימון, גם קארה תאמץ לעצמה את הקליגרפיה היפה והמסתלסלת שאפיינה את שפת סריידין.
"מאמו היקרה,
בבית ספר הולך טוב. ביום הראשון סיפרו אותנו – השיער שלי מגיע מעל הסנטר. זה מאוד נוח. הבגדים החדשים נוחים מאוד, וחם פה יחסית ועדיין אין שלכת וזה נחמד. החדר שלנו נהדר עם נוף ליער. אני מצליחה יופי בכל השיעורים. התקשיתי בהתחלה בנימוסי שולחן, אבל אני יודעת עכשיו להחזיק סכו"ם. שיעור כישוף היה מעולה ממש. הצמחתי ראשונה צמח מעציץ. חוץ ממני רק אמורה ורוון (רוון זה שם של ילד, מסתבר) הצליחו גם. רורי לא הצליח, אז שמתי לו ידיים על החזה והעברתי קסם ממני ללב שלו. אניס אמרה שזה ממש חכם. אחרי שעשיתי את זה רורי הצליח גם, והוא חייך כל הזמן כמעט. רורי ואניס נהדרים. המנהלת שונאת אותי ומנסה להשפיל אותי בכל הזדמנות אפשרית. " קארה עצרה את הכתיבה. היא שכחה משהו… אבל מה? ואז היא נזכרה בכדור החמאתי שבכיסה. היא החזירה אותו, כמו מתוך טראנס לפיה. היה לו טעם של מילים ושל בלבול. היא טעמה את מילותיו של רורי, מקריא לה מהספר. הכדור כמו התמסמס בפיה, והיא המשיכה לכתוב. "יש לי כל כך הרבה שאלות. למה התכוונת ב'מה שיקרה לך'? רורי הקריא לי מספר היום, הוא אומר שאני אנצ'אנוס. אני מבולבלת כל כך. לא יכולתי להתרכז מספיק כדי לקרוא את המכתב, אז הוצאתי מהפה ענן חמאה ושכחתי מזה, ואז החזרתי אותו לפה בל לדעת מה אני עושה בכלל, כאילו אוטומטית, ונזכרתי ואז כתבתי לך.
אוהבת אותך הכי בעולם,
קארה." קארה הסתכלה במילים שכתבה וראתה איך שורות המכתב מאדימות לאטן. אחרי שהשורות סיימו להאדים הדיו נעלם. קארה גלגלה את פיסת הקלף ונתנה אותה ליונת הדואר שהביאה את המכתב. "קחי את זה למאמו, לסבתא שלי," לחשה לה קארה והיונה יצאה מהחלון והתעופפה לכיוון צפון מזרח. או אז קארה רצה לבניין הכיתות, לכיתת הכישוף. אניס אמרה את האמת, היא באמת ישבה שם – על השולחן ממש, ודיברה עם רורי. הוא הראה לה את הספר. "אני מצטערת שאני מפריעה, אבל אני חייבת לדבר איתך, דודה." קארה השתמשה בכינוי החיבה למבוגרים הנהוג במחוז שבע. אם ילד היה רוצה לקרוא למבוגר שהוא מחבב ומכבד ואין בניהם קשרי משפחה, הוא היה משתמש במילה דוד או דודה. זה היה מחמיא מאוד, שילד יקרא לך דוד, והכינוי הזה הראה על כבוד גדול למבוגר, גדול כל כך עד שהילד מוכן לכנות אותך כבן משפחתו. אניס חייכה. "את לא 'פריעה, אחיינית. רורי בדיקיוק 'כנס. רורי, 'ני 'צטערת, זה דח'ף מאוד-מאוד. 'ני 'בקשת שתצא רגע." רורי שמט את כתפיו ופנה לצאת. "אני אחכה ליד הדלת," הוא אמר ונאנח. הדלת נסגרה ושמיעתה החדה של קארה קלטה איך רורי התיישב על הרצפה, בוודאי בתנוחה המיואשת הרגילה שלו – רגליים מקופלות, ראש בינהן, ידיו הארוכות מקיפות את רגליו ומחזיקות אותן. "אָיינִי מִיוּ, לָייפִּי? – מה רצית, אחיינית?" שאלה אניס. היא השתמשה בכינוי אחיינית – כמו דודה, רק לילדים. "את מדברת -"התחילה קארה לשאול. "אה אה אה! קוּ סריידין!" בסריידין, אמרה לה אניס בחיוך. "לוּן מָאנוּ סריידין? – את מדברת סריידין?" שאלה בסרבול קארה. "יאן- כן," ענתה אניס. קארה סיפרה לה בסריידין על המכתב, על הספר של רורי ועל העננה בצבע החמאה. "היר מָארוּ רורי נוֹקוּ," תאמרי לרורי להיכנס, הורתה לה אניס. קארה פתחה את הדלת ומשכה את רורי פנימה. "וואס לאיי מארוּ, מוֹ לוּן דוּני, אוּנוּד? – אני אסביר, את תתרגמי, טוב?" קארה הנהנה. "טי אוּנוּד, לאיי מאנוּ סריידין, – זה בסדר, אני מדבר סריידין," אמר רורי. "ליר – באמת?" שאלה אניס וחייכה. "יאן," אמר רורי. "אאוֹ? – מאיפה?" שאלה קארה. "סבא רבא גידל אותי 5 שנים ולא הסכים לדבר איתי בשום שפה אחרת." אמר רורי בסריידין. "הוא אפילו לא היה עונה לי אם הייתי פונה אליו בשפה החדשה," הוסיף רורי. "רציתם תשובות, נכון?" אמרה אניס בסריידין. "קודם תבטיחו לי משהו. כשאנחנו מדברים בינינו, אז רק בסריידין. אתם חייבים להתאמן. המבטא שלכם מזעזע." היא צחקה. "טוב. אני אענה קודם לקארה, בסדר? איך אני אגיד את זה… את אנצ'אנוס. את לא יצור אנוש, את דמוי אנוש. בת כמה את עכשיו, 12? ביום ההולדת ה-13 שלך יקרו לך דברים… מוזרים. על זה סבתא שלך דיברה. אם אתם תוהים, אני לא אנצ'אנוס. אבל אני ממשפחת מאגר, ואבא שלי לית'וס, אז יש לי קסם שם בפנים." היא צחקה שוב. רורי וקארה הספיקו להתיישב על השולחן. "רורי, אתה היית בן אדם רגיל לחלוטין עד היום בצהריים, ואז קארה הפכה אותך למשהו חדש לגמרי. נקרא לדברים כמוך… פארמוס, ברבים פארמי. מתאים לך?" רורי הנהן. "הדבר הזה שיצא לך מהפה היום, אחיינית, היה מחשבה. הצלחת להוציא אותה כדי להתרכז בקריאה. את מאוד מוכשרת, אפילו בשביל אנצ'אנוס. בקשר לריבה של סבתא שלך, כפית אחת כל פעם תספיק."
"תספיק למה?" שאלה קארה. "כשאת מרגישה לא טוב, אבל אני מתכוונת, חולה או משהו, זה לא טבעי. אי פעם היית חולה, קארה?" קארה חשבה. "לא. שום כלום."
"אנצ'אני לא חולים. מה שכן, לפעמים אנשים קנאים מאוד מנסים לקחת מהם את הקסם. ואז הם מרגישים חולשה כללית, וקר להם גם אם חם בחוץ. כאילו שחטפת חום. בריבה יש קסם שמגן מפני דברים כאלה. כל פעם שאת חלשה מהרגיל בלי סיבה, כפית ריבה."
"מי יכול לנסות לקחת ממני את הקסם?"
"איירה. היא בטח צופה בנו עכשיו. לפחות היא לא מבינה מילה בסריידין." אניס חייכה. "רק רגע. איזה שינויים קארה תעבור?" שאל רורי. "ביום ההולדת ה-13 שלך, היום הראשון של האביב, נכון?" קארה הנהנה. "טוב, מזל שיש חגים. יכאב לך בגב. מאוד מאוד. את תדעי הכל בקרוב. אחר כך יהיו לילות שתתעוררי מכוסה בטינופת. מיום ההולדת שלך, אסור לך להסתפר. בשום פנים ואופן שמספריים ייגעו לך בשיער. איירה לא תוכל להכריח אותך להסתפר, כי מהאחידות ביום הראשון אתם אמורים… להתפתח כל אחד לדרכו שלו. חוץ מזה יהיו הדברים הרגילים של נשים," אניס קרצה לה, ורורי לא הבין. "אתה לא צריך להבין עכשיו כלום, רורי. הזמן של כל דבר יגיע. אסור, לשניכם, להישאר בבית הספר בחגים. אתם צריכים זמן ברובע 7. טוב, את יכולה ללכת, אחיי-" ואז אניס התחילה לצחוק. "כמעט שכחתי. את תתחילי להיראות שונה בקרוב. רובע 7 לא עושה טוב לשעון שבפנים," היא צחקה. "את יכולה ללכת. יש כיבוי אורות עוד שעה, בטח יש לך שיעורי בית לסיים." קארה יצאה מהחדר. היא הסתקרנה על מה רורי ואניס מדברים, אבל היא עלתה למעלה, כי באמת היו לה שיעורי בית לסיים.