גשם של טבעות
היא מצאה את עצמה נעולה, ללא אפשרות להתקשר לעזרה. מהמרפסת אמנם ניתן היה להשקיף החוצה, אך ממרומי הקומה השלוש-עשרה, זה לא הרגיש כל-כך פרקטי להזעיק עזרה.
העוברים והשבים למטה, לא טרחו להביט כלפי מעלה, שמא נמצאת שם גברת במצוקה.
בצר לה, חיפשה בדירתה דבר מה, שאולי יסייע לה למשוך תשׂומת-לב. היא מצאה. לדאבון לבּהּ, היתה זו קופסת התכשיטים שלה.
בעוד היא מתלבטת, פחת והלך מספר העוברים והשבים. כשגמרה בלִבָּהּ לוותר על התכשיטים בתמורה לחירותה, לא נותר למטה איש.
ההזדמנות, גם אם הִתְמַהְמֵהָה , בכל זאת הגיעה. עובר אורח, צעד תחת ביתה, ולא נראָה כממהר.
בחרה האשה טבעת מקופסתה, כוונה, והשליכה אל קרחתו. הטבעת אכן פגעה ביעדהּ.
גירד האיש קלות את ראשו, וחיפש את אשר פגע בו.
מצא האיש את הטבעת, חייך לעצמו, והכניסה לכיסו.
ראתה זאת האשה, והשליכה טבעת נוספת. גם זו פגעה בראשו. חיפש, מצא, והכניס את הטבעת
לכיסו.
ה'טקס' המוזר נמשך מספר דקות. פגיעה, חיפוש, מציאה, חיוך… והתכשיט מצא את מקומו בכיס.
היְאוש והכעס עשו את שלהם, והאשה החליטה לעשות מעשה. היא רוקנה את תכשיטיה שנותרו, והשליכה הפעם את הקופסה עצמה.
גם זו פגעה בקרחת, שניות לפני שגמר האיש בלבו כי 'גשמי הברכה' חלפו להם.
"מי לעזאזל זרק את זה??" שאג האיש, וברח מן המקום.
תגובות (8)
עוץ לי גוץ לי… בחור כלבבי :)
השפה שלך נעימה מאין כמותה, כרגיל…
מבחינתי גלגלי השיניים החרוצים שבתוך הקופסה שלך, מכניסים אותך ללא עוררין אל האליטה של הכותבים הנהדרים באתר ;)
מיכאל יקירי, רוב תודות. תגובות מעין אלו, הן הדלק שמניע גלגלי השיניים.
ומילה על הניק: ררררמפלסטילטסקין! (תוך גלגול אצבעות). ;-)
בתחילת הסיפור תהיתי איך זה קשור ליום השואה אבל אחרי שקראתי שוב הצלחתי למצוא את הקשר בין הסיפור ליום השואה. אני לקחתי את זה למקום שהאישה במצוקה היא היהודים באותה תקופה, שזועקים לעזרה אבל לא נענים. האיש שנזרקות עליו הטבעות יכול לציין את העמים האחרים שפירשו את ההרג של היהודים כמשהו טוב, כברכה מסויימת עד שהכול יוצא משליטה וכביכול "הברכה" הופכת לקללה. >_< אוקיי בכול מקרה, רק רציתי לומר שהתחברתי לזה. ונהנתי לקרוא …
ובכן יקירתי, תודה רבה על תגובתך.
אני מאמץ אל ליבי בשתי ידיים את פרשנותך הנהדרת, אך לא אליה התכוונתי.
הסיפור הוא אלגוריה אלינו.
אנו היהודים – האיש הקרח שחוטף בראש.
האשה – ריבונו של עולם.
תמורת השפע המוענק לנו, כל שצריך זה להביט כלפי מעלה. כיוון שלא זה מה שקרה, הוא 'העניק' לנו בתמורה את הצד השני של המטבע.
מעין תשובה ל-'איפה היה אלוהים בשואה?'.
מקווה שלא אכזבתי אותך, ושוב תודה.
תודה על ההסבר. לא הבנתי לבד (זה תמיד סיכון שלא יבינו את המשל שלך). זה לא רגיל לשים כמשל לאלוקים אישה במצוקה.
וואו חזק, יש לך יופי של כתיבה ודמיון. אהבתי ברמות.
תודה יקירתי. הופתעתי לטובה שיש עדיין מי שטורח להגיב אחרי זמן רב כל-כך.
גדול מחיים אין עלייך