Arrow – פרק 1

קיצור של -ההקדמה- שפורסמה לפני כמה ימים:
.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-
ההקדמה מציגה נערה שהוריה והיא ככל הנראה עברו תאונה כלשהי שהשאירה עליה טראומה קשה, היא עומדת מול הדלת ומנסה להתחיל את חייה החדשים אצל סבתא ובעלה סמי (SEMIׂ) בכך שתלך לתיכון, תכיר חברים וכדומה. אך היא לא הצליחה שוב, היא נתקפת חרדות כל פעם שמנסה לעבור לחיים חדשים, גם בחלומות שלה יש סיוטים, אך בסוף ההקדמה היא ניגשת לחלון ורואה שועל וזאב רבים, היא צילמה אותם ללא הבזק ובשקט גמור אך הם הפנו את מבטם אליה ואז נעלמו ביער שליד ביתה. למחרת התמונה נעלמה מהמצלמה.

פרק ראשון – (אשמח אם תשמעו את השיר הזה יחד עם הקריאה)

עבר שבוע מאז ששנת הלימודים החלה רשמית, ומעט יותר מחודש מאז שאיבדתי את הכל.
הרגשתי חולת נפש בתקופה הראשונה שלי פה, כמעט ולא אכלתי, סירבתי לצאת החוצה והעדפתי לא לדבר ,עכשיו אני מרגישה גם חולשה מבחינה גופנית וגם עוגמה נפשית.
אבל סמי לא נתן לי לוותר על עצמי בשום אופן והביא לי תרופה שהכין בעצמו מעשבים.
"תקשיבי מיילה, תנסי כל יום לעשות משהו שהוא מעבר לשכיבה במיטה, אני מבטיח לך זה יעזור, ואם לא אני אדאג שזה יעזור, אבל אני מצפה ממך לפחות למאמץ כלשהו."
מבטו היה חמור כאשר אמר זאת, לא אדיב וסבלני. ידעתי שאני מטרד, אבל המבט הזה, כאלו שהוא מצפה ממני שאהפוך למשהו,אולי לבן אדם אחר, הטריד אותי. הנהנתי באיטיות וניסיתי לומר משהו אך היססתי, הדבר הכעיס אותו כנראה מפני שהוא קם ויצא מהחדר בחיפזון, משאיר אותי המומה מההתנהגות אשר לא הייתה אופיינית לו. סמי מוזר לאחרונה, חשבתי לעצמי, הוא נראה עייף ומוטרד ומכיוון שלא ידעתי למה החלטתי להקשיב לו כדי להקל עליו את הדאגה. התרוממתי מהמיטה בחוסר חשק בולט וגררתי אחרי את השמיכה לארון בקצה החדר, בדרך הפלתי את השמיכה על הרצפה ובכך חשפתי את גופי הכחוש והחיוור, הרגשתי סחרחורת קלה מכך שקמתי אחרי זמן רב כל כך, הרגשתי כל כך חלשה ונתונה לחסדים של אנשים זרים, סבתא שלי ובעלה סמי בהחלט היו זרים לי לא הכרתי אותם לפני כן, אני טרף קל, אולי בגלל זה אני לא יכולה ללכת לתיכון, אנשים שם יוכלו להתעלל בי כמה שירצו.
הושטתי את ידי לעבר כוס המים שהייתה מונחת על שרפרף ליד המיטה ושתיתי את כל תכולתה. לאחר שהסחרחורת עברה, התמתחתי ופיזרתי את השער החום כהה שלי,שהספיק להסתבך בזמן שלא סירקתי אותו, והלבשתי על הגופייה בה ישנתי סוודר ומעליו מעיל כהה, קיוויתי שהתלבשתי מספיק חם. ניגשתי לשידה, בה הייתה מגירת איפור שבו בדרך כלל הייתי משתמשת, אך אז שמתי לב למראה, היא כבר לא הייתה מכוסה בסדין, ניחשתי שסמי הסיר אותו, כנראה כדי שהתחיל להתרגל שאני לא צל, אלה בן אדם מוחשי שניתן לראות, ואכן המראה שיקפה נערה המומה, שהתקרבה אליה באיטיות.
הופתעתי, חשבתי שאני נראית אחרת, הושטתי יד לפני החיוורות וצמרמורת חלפה בגבי, הפנים שלי בצורת לב עם אף קטן ושפתיים מלאות אך קטנות, העיניים שלי היו מלוכסנות מעט וכנראה הן היו הסיבה למסתורין מסויים בפנים שלי.
אני השתנתי, בחנתי את פני שוב במראה בפעם האחרונה והחזרתי לראי הבעת פנים נחושה, החלטתי שאני הולכת ליער, למצוא את הזאב והשועל ולצלם אותם שוב כדי להוכיח שהם לא פרי דמיוני, להוכיח לעצמי שיש משהו שהוא מעבר לסתם דמיון. דחפתי לתיק מצלמה ומשקפת ואז מיהרתי לצאת מהבית, לאחר שהייתי בטוחה שסמי הלך גם הוא. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר ולשחרר את עצמי מהכאב. הרגשתי כמו אייל שרץ מהטורף. רצתי את כל מאה המטרים בין הבית של סבתא וסמי ליער והמשכתי לרוץ, אבל החשק לריצה גבר. התחלתי לרוץ מתוך הנאה, לרוץ כי זה מה שאני אוהבת. חלפתי על פני חלקי יער חשוכים, על פני פטריות וצמחים שלא הבחנתי בהם קודם לכן. נעלי הספורט הישנות שלי השאירו עקבות לחות על האדמה, זרדים יבשים התפצחו תחתיהן וסנאי הביט בי מהענף בדריכות. אך הנשימה שלי הפכה להיות רדודה יותר ואני הרגשתי שהכוחות שמלאו אותי מתחילים להתפוגג, עצרתי חסרת נשימה על אחת הגבעות ביער והמשכתי ללכת עד שהגעתי לקצה הגבעה, לצוק שהתנשא בגובה רק מעל פני האדמה והשקיף על היער האין סופי, ההרים באופק והתקהלות ציפורים סביב קרחת יער כלשהי. נשמתי את החיים של היער, את מלוא האוויר, הריאות שרפו לי, התקפלתי והשתעלתי דם, מחיתי כמה טיפות דם מהפנים עם השרוול והרגע נהרס. בלעתי את התרופה שסמי המליץ לי עליה וההתלהבות שחשתי קודם לכן עזבה אותי ודיכאון חזר, הרגשתי סטירה פתאומית וחזקה על הלחי היד שלי רעדה והיא הייתה אדומה מעט. גיחכתי ואז התחלתי לצחוק. אני בהחלט הרבצתי לעצמי. חייכתי חיוך עקום, אני מאבדת את השפיות וזה צריך להפסיק להדאיג אותי מפני שאני לא יכולה לעשות עם כך דבר. הוצאתי את המשקפת מהתיק והתיישבתי בישיבה מזרחית, חיפשתי מקום שאוכל לברוח אליו לפעמים, המטרה הכי חשובה לזמן הקרוב, מלבד למצוא את החיות המסתוריות שהטרידו אותי מאז שנעלמו. התבוננתי עם המשקפת מהצוק וחיפשתי קרחת יער או עץ גדול במיוחד אך מצאתי את עצמי מתבוננת באותן הציפורים שראיתי מקודם, נוצות שחורות, מקורן פתוח וצלילים צורמים יוצאים ממנו.
אבל כאשר הבנתי שאלו עורבים קלטתי מה ככל הנראה נמצא בקרחת היער. חיה כלשהי שוכבת שם כנראה, פצועה או מתה.שיערתי איפה המקום נמצא והתחלתי לרוץ, פעמיים עליתי על עץ כדי להבין איפה אני נמצאת ואיפה קרחת היער עד שלבסוף כשמצאתי אותה. כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, התאמצתי יותר מידי. אבל כשהבנתי ששום חיה לא הייתה שם, זה רק הגביר את הכאב, במקום גופה של חיה הייתה שם גופה של נער, ששכב על בטו וגבו מופנה כלפי מעלה, ומעל גופתו טסו כל העורבים במין מערבולת משונה. הלכתי לכיוונו בחרדה אך כאשר הגעתי כבר הייתי על הברכיים, הרגשתי בחילה ואת כל מה שקורה לי כשאני מנסה לצאת לחיי החדשים, הוצאתי ביד רועדת את המצלמה וצילמתי אותו, גבו מופנה כלפי מעלה ופניו מוסתרים ומעליו עורבים טסים וצווחים כלפי השמיים, כמה מהם ישבו עליו. הפכתי את הנער על גבו והבטתי בפניו, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים פשוקות, ריסים ארוכות ושער כהה פרוע. אך ראיתי אותו יותר ויותר מטושטש התחלתי להיחנק ודם ירד מזויות פי. אך הרגשתי את ליבו של הנער פועם, ואת חזהו העולה והיורד. לא הבנתי מה קורה לי ולגוף שלי, למה אני גוססת, למה אני מתחילה לחוש חום. חיפשתי את התרופה בתיק, היד שלי פעמיים לא הצליחה להיכנס לתיק, הכל יותר מידי מטושטש. התחלתי להיכנס לפאניקה אבל לפתע מצאתי משהו שנראה כמו התרופה אך יד גברית תפסה אותי באחיזה חזקה. "זה רעל." לא היה לי זמן. "זאת תרופה, ואני צריכה אותה עכשיו!" נאבקתי באחיזה שלו אבל המישהו הזה חטף לי את התרופה. "זה רעל, מי שנתן לך את התרופה מנסה ככל הנראה להרעיל אותך." אני לא יכולתי להיאבק אז נתתי לעצמי ליפול. ראיתי שזה אותו הנער, אך בקושי. רציתי שיעשה שהכאב יגמר.
"בגללך המלכודת נהרסה." הוא אמר ברכות והרים אותי לחיקו. "אבל הם כבר בדרך לכאן, והם הרבה יותר ערמומיים ממני." הוא הצמיד את גופי אליו, כך שראש נשען על כתפו. הרגשתי חום מציף אותי. רציתי לומר משהו אך נאבקתי בעצמי עד שהבנתי לפתע כי המהירות בה רץ הנער, לא. עיני נפערו, הוא רץ בשקט אך בכזו מהירות שזה היה מדהים.
"אל תדאגי, אני יודע מקום טוב להסתתר בו." כאשר ראה שאני מאושרת לפתע הוא עטה ארשת פנים מופתעת שגרמה לי לצמצם את עיני ולצחוק. "אתה חיי." ציינתי עובדה פשוטה. "העורבים מקשיבים לך, ובמקרה אתה רץ מהר." התחלתי לצחוק אך הצחוק הפך לשיעול חולני. "מי אתה?" שאלתי בקול צרוד מעט והוא חייך אלי חיוך קטן. הוא עדיין רץ ולכן לא הביט בפני. "אני לא יכול להגיד לך מי אני, מי יודע מי את יכולה להיות, אני רק אתן לך לחשוב בעצמך מצידי תסיקי מסקנות לא נכונות והזויות." הוא נראה מעט מאוכזב כשאמר זאת ועיניו האפורות הצטמצמו. "לא דביל," גיחכתי. "מה השם?" הוא הרכין את ראשו אחורנית וצחק, צחוק כנה ואמיתי. "עוד משהו, אולי את המספר?" הוא שאל והצטרפתי לצחוק שלו והפעם לא הבכתי את עצמי. "למה לא?"אמרתי והוא הנהן, עדיין מחייך. "בסדר אני אנדי פרוסט. אני לומד בתיכון לינקולן."
זה היה התיכון אליו לא הצלחתי ללכת, התיכון שהתחלתי להביע כלפיו רגשות שליליים אפילו לפני שכף רגלי דרכה שם.
"תגיד, זה תיכון נחמד? אני לא מתכוונת למקצוע, אני מתכוונת לאנשים." הבעת פניו של אנדי התעוותה בגועל. "לצערי יש כמה אנשים שלא מתאימים להגדרה של נחמדות, ומהם אנחנו בורחים עכשיו." לאחר מכן נוצרה שתיקה, בה התבוננתי בדרך בה בחר לרוץ, למרות המהירות הוא לא חצה אפילו עשירית מהיער. בינתיים החלטתי שאני צריכה לחבר בין כל מה שאני יודעת, אני ראיתי שועל וזאב יפיפיים רבים, צילמתי אותם, למרות שלא השמעתי שום צליל שניהם הביטו בי ואז ברחו אל היער… למחרת התצלומים נעלמו. אחר כך סמי וההתנהגות שלו שהפכה להיות יותר חסרת סבלנות. בינתיים הכל נראה כמו דברים נפרדים, אם לא הייתי רואה את אנדי ואם לא היה אומר את המשפט: "הם הרבה יותר ערמומיים ממני." וגם המהירות שלו וזה שהעורבים הקשיבו לו. הרגשתי זיק של התרגשות שהייתה חסרה לי זמן רב, יתכן שמתרחש פה משהו לא טבעי.