רק ציפורים

הוא מדבר כל-כך בשקט, אני לא שומעת אותו. מה, מה אמרת? – אמרתי שמשהו לא בסדר. – הוא אומר, והוא אומר את זה בקול שקט ובהכנעה. מה לא בסדר? אני שואלת. – משהו השתנה. – הוא אומר שוב. אני עומדת רגע חרש בין הסלון למטבח, ומרימה את ראשי, מאזינה. יש שקט מוזר, לא שומעים מכוניות או אנשים, או אפילו מוזיקה, רדיו או טלוויזיה. שומעים רק את ציוצי הציפורים. אני יודעת שהוא צודק, אבל אני התנהג כאילו אני לא מבינה על מה הוא מדבר. הכול בדיוק אותו הדבר, אני אומרת, והולכת להכין לי קפה. אתה רוצה קפה? אני צועקת מהמטבח, הוא לא עונה. ואז אחרי כמה רגעים קטנים אני שומעת אותו אומר בקול חרישי – אל תצעקי, מאזינים לנו. – זה מקפיץ לי את הלב כמו בוכנה קטנה, והראש מסתחרר טיפה, אבל אני בשליטה. מאזינים לנו, הוא אמר. אבל אני אעמיד פנים שלא שמעתי אותו. אני מחליפה מים בקומקום החשמלי, ומפעילה אותו עם הכפתור. בינתיים אני שמה קפה טחון בכוס. המים רותחים, וזה בטח צורם מאוד לאנשים כלשהם שיושבים אי-שם ושומעים את צרחת הקומקום הרותח. המחשבה הזו דווקא מספקת אותי. אני מוזגת את המים הרתוחים, ומוסיפה שתי כפיות סוכר. לרגע אני מהססת, ואז אני הולכת לסלון עם כוס הקפה בידי, אבל אני לא נעצרת בסלון, למרות שאני מגניבה אליו מבט, אלא ממשיכה למרפסת ויושבת ליד החלון הגדול. אני חושבת שאתה צודק, אני אומרת ומנסה להישמע אדישה כמה שיותר. האנשים עוד לא התעוררו, כנראה הם עייפים מחגיגות החג. הוא לא עונה, ואני לוגמת קלות מהקפה, זה בטח יספק את האנשים אי-שם. ואז אני חושבת עליו איך שראיתי אותו כשחלפתי בסלון. הוא ישב על המיטה, מול השולחן הנמוך, עטוף כולו שמיכות למרות שמזג-האוויר די חם, ועיניו השחורות מציצות מבין השמיכות כשגופו, צווארו, ידיו, רגליו, ושפתיו, מוסתרים. אני חושבת אם לספר לו שאני מרגישה בדיוק כמוהו, יודעת כמוהו, אבל מחליטה שלא. זה רק יגרום לו לדבר ביתר חופשיות, והאנשים יבינו ששנינו רק משחקים כמו הצגה. עדיף לתת להם לחשוב שהוא רק השתגע קצת, ויודע שהוא השתגע, ושאני חושבת שהוא השתגע, עד שהוא ישכח את הכול, ואני אוכל להתנהג כאילו דבר מזה לא קרה.