שלוש. ארבע. בום.

עברה שנה. עוד חודש בלעדיכם. כבר חצי שנה. מאז שאתם נעלמתם. אני לא יכולה יותר. אני מתגעגעת אליכם. אתם לא מבינים אפילו. כולם חושבים שאתם מתים אבל אני לא.
טליה, אורן, ונטלי. אנחנו כל כך מתגעגעים אליכם.. כל היישוב פה. מרגישים בחסרונכם כל מקום.

סגרתי את היומן. קמתי מהמיטה. התלבשתי. חולצה, שורטס, סניקרס. לקחתי את התיק, חטפתי את הסנדוויץ' שאמא הכינה לי ורצתי לבית ספר. הלכתי לכיוון הלוקר שלפתע שמעתי צעקה. "אלה!! בואי לפה!!!" רטנתי בשקט. מה הפעם? חשבתי לעצמי. ניגשתי לכיוון המנהלת. "מה עשיתי?" שאלתי עוד לפני שהיא בכלל פתחה את הפה שלה. "שום דבר" אמרה המנהלת. "להפך. יש לי משימה בשבילך. באה היום תלמידה חדשה ואני רוצה שתעשי לה סיור בבית ספר. שתספרי לה את הסיפור של השלושה. שתבין קצת. אחרי הכול את היית הכי קרובה לשלושתם." נאנחתי. "אני חייבת?" שאלתי "כן" ענתה המנהלת ונכנסה לחדרה. עקבתי אחריה וראיתי שיושבת שם ילדה ממש יפה. היא לבשה מכנסי ג'ינס, גופייה שחורה עם מחשוף ענק, ומגפי עור. "היי." אמרתי לה. "היי" היא ענתה. "איך קוראים לך?" שאלתי. "אלינור" "אני אלה" אמרתי. לחצתי לה את היד, שהייתה רכה מאוד. "בואי אני יעשה לך סיור" אמרתי. הראתי לה את הכיתות, את האודיטריום, ובמשך כל היום הייתי לצידה. בצהריים ליוויתי אותה הביתה. "בא לך לבוא אליי?" שאלתי אותה. "בטח" היא ענתה. הלכנו לבית שלי. הנחנו את התיקים בצד ומזגתי לה מיץ תפוזים. היא נשארה אצלי כמה שעות. לפני שהיא הלכה היא חיבקה אותי ואמרה: "כל כך כיף שפגשתי חברה כמוך. הולך להיות לנו כל כך כיף ביחד!" חייכתי אליה וסגרתי את הדלת. הלכתי למטבח ומשם למרתף. הוצאתי מפתח ופתחתי את המרתף. עברתי את המכונת כביסה, עד שהגעתי לדלת נעולה. פתחתי אותה, וסתמתי את פי מפני הסירחון. הבטתי בשלוש הגופות ששכבו שם.
"הולך להיות לנו כיף חיים"