רק עוד טעות אחת

נמאס לי כבר לעשות את אותן טעויות שוב ושוב.
להבטיח לעצמי שבפעם הבאה זה לא יהיה כך.
שפעם הבאה תהיה לי משמעת עצמית.
כן בטח, לחמש דקות אולי.
איך אני אשרוד באוניברסיטה? בחיים? כשאני לא מצליחה לדחות סיפוקים מטופשים וזולים כמו טלוויזיה.
תצחקו. או אל תצחקו.
אני מתביישת לומר שאני מכורה לסדרות טלוויזיה.
עוד יותר מתביישת לומר שזה לא פחות ולא יותר שווה להתמכרות לסמים ולסיגריות.
זה נשמע לי טיפשי.
להתמכר לסדרות טלוויזיה… מה אני ילדה קטנה שלא מסוגלת לשלוט בעצמה?
אבל זה קטע בהתמכרות חברים, אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי.
כי ברגע שאני מועדת אל תוך התלולית הקטנה באדמה שבה נמצאות תכניות הטלוויזיה, אני נופלת חזק אל תוך חור ענק ואין סופי והו כמה קשה לצאת ממנו.
בעיקר כשאין אף אחד שיעזור, כי אני לא בטוחה שאני רוצה שהם יעזרו…
הרי אני מתביישת בהתמכרות.
מכירה בה, לא מכחישה את קיומה, אך מתביישת בה.
בדיוק כפי שאלכוהליסטית מתביישת בהתמכרותה.

רגע רגע… עצרו הכל! יש תכנית גמילה לסדרות טלוויזיה?
אם לא הייתי מתביישת מההתמכרות שלי הייתי גם הולכת אליה. בעיה, כי אני מתביישת ממנה.
חברות לא ממש מבינות וההורים עסוקים מידי בחייהם.
מצד שני אני גם לא ממש משתפת את הצד הזה בחיים שלי, מצד שלישי אף אחד גם לא שואל, מצד רביעי מאיפה להם לשאול אם הם בכלל לא יודעים על קיומו של צד שני, ומצד חמישי אני לא בטוחה אם הייתי עונה להם לו היו שואלים.
הרבה צדדים…
טוב, תמיד ידעתי שהעולם אינו שחור ולבן. בין לבין יש הרבה גווני אפור.
אז עכשיו אני מבזבזת זמן אותו אני נוהגת לבזבז על סדרות טלוויזיה. כך או כך הזמן עדיין מבוזבז ולא מתועל לטובתי האישית.
מצחיק כי זוהי אשמתי המלאה ואין אף אחד אחר להפיל עליו את האשמה.
אני לא רואה ידיים מושטות לעזרה, אך אני גם לא מבקשת.
אני יכולה להאשים את בעיית הקשב והריכוז שלי, ככל הנראה זה אשמתה, אך לא המלאה.
עשיתי את הבחירה הלא נכונה יותר מידי פעמים. אני גם אמשיך לעשות אותה למרות שהיא מזיקה לי.
ואני אפגע ממנה ואני אפגע באחרים כי אני בת אדם מכורה.
זו מה שאני.
ואני צריכה להתגבר על ההתמכרות אך אין לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל בכלל.
אני אמורה לגלות בעצמי? כאילו שאלכוהליסט ישלח את עצמו על דעת עצמו לתכנית גמילה מבלי שמישהו אחר יאמר על כך משהו.
זה פשוט. לא. יקרה.
לעזאזל, כל כך מכעיס, כל כך מעלה את הדמעות וכל כך מכאיב…
ומה אני אמורה לעשות עם כל הכאב הזה? לשמור בפנים עד שאתפוצץ לחתיכות ואשבר ואגסוס על הרצפה?!
אני צריכה עזרה אנשים, תבינו!
אני מתחננת לעזרה.
זה השלב הזה. אחד השלבים הלא נחמדים.
אני רוצה עזרה לפני שאגיע לשפל. אני *לא* רוצה להגיע לתחתית. להיות מכורה, רווקה, מקופחת ומסריחה. זו לא אני ואני מסרבת לגמור כך!
אך בכדי שאני לא אאבד את עצמי ואתם לא תאבדו חברה, בת ואחות נאמנה, אני צריכה את עזרתכם.
אני צריכה שתתרמו את חלקכם בחיים שלי ושתהיו שם בשבילי למרות שזה קשה לכם לא פחות מאשר זה קשה לי.
יהיו דמעות ויהיה המון כעס. המון המון כעס, יותר מכפי שמילים יוכלו לתאר.
אתם תבכו, תרצו לצרוח, תיפלו על בירכיהם ותנסו להבין… אבל לא תצליחו.
אתם מבינים… הקטע בלהיות מכור שאין ממש הגיון.
זה פשוט משחרר ועושה כיף.

ניסיתי לגמול את עצמי לפני מספר שבועות.
לפי הקטע הנ"ל, אני מניחה שאתם יכולים להבין בעצמם שהתכנית שלי לא עבדה ממש טוב. בארבעת הימים הראשונים עוד החזקתי מעמד, אולי זה היה אפילו שבוע, אך בסופו חזרתי להרגלי הנוראיים.
אני כל כך מכורה שאני עלולה לשבת שמונה שעות ביום ולצפות בסדרות ובסרטים ולזנוח את כל העבודות שיש לי ולהעמיד פנים שאני עושה אותם, אך בעצם אני רואה טלוויזיה, כמו שעשיתי בכיתה ה'…
כמו שעשיתי תמיד למעשה. אנשים מכורים לא משתנים.
אני צריכה להתרחק מהסם שלי.
אני צריכה להפסיק להסניף ולשתות אותו.
לעזאזל.
אני כל כך מאוכזבת וכועסת על עצמי והקטע הכי נורא?
אני יודעת שזה יקרה לי שוב ושוב.
הגעתי לחלק שבו אני צריכה עזרה מקצועית.
אז… מחר מבחן חשוב. מבחן מגמה.
מגמה שאני אפילו מאוד מאוד אוהבת, היא די החיים שלי (למרות שהילדים בה הם ממש לא החיים שלי…).
הייתי צריכה לעשות את המבחן יום לפני החופש. (ידעתי שלא אעשה אותו כי אני לא מוכנה. לא כי לא יכולתי להיות מוכנה בזמן אילו רק הייתי מתכננת את הזמן שלי בצורה נכונה ודוחה סיפוקים ומותרות. אך כפי שציינתי מקודם, אני מכורה ברמה קשה.)
אז מחר, אחרי חופש של שבועיים וחצי, (המורה אמר שמי שלא מוכן יעשה אותו לאחר החופש) אני עדיין לא מוכנה.
כי מה עשיתי פאקינג כל החופש? ראיתי פאקינג סדרות מזויינות!!! (כן המילים הלא נאותות בורחות מידי פעם, אבל הן קצת מדגישות את הכל לא? אם אתם מעל כיתה ח' לא תהיה לכם בעיה עם המילים. אני מקווה.).
והנה שוב איכזבתי את עצמי כי אני לא ארדם עכשיו עד אחת לפנות בוקר ומחר צריך לקום בשבע מקסימום אם אני רוצה להספיק לאוטובוס בית הספר.
אני כנראה אקח ריטלין.
לעזאזל. אני מחבבת את המילה. היא מתארת מאוד את איך שאני מרגישה עכשיו. פשוט לעזאזל.

כן… התפרקות קשה יש לי הא?
קשה לי עם ההתמכרות הזאת.
אני באמת מייחלת שהיא תיעלם.
זה למה אסור לי לצפות בסדרות. בכלל. עד כמה שזה כואב ולי וזה כואב מאוד.
זה כמו לקחת את הסמים ממסטול. זה קשה נפשית וגם פיזית.
הגוף התרגל לסמים ובלעדיהם… מי שמכיר קצת את התופעה יודע שאם גומלים בנאדם מסמים מהר מידי הוא יכול לקבל חום גבוה מאוד ובמקרים קיצוניים גם למות.
אז אני לא במצב עד כדי כך קשה שאמות מלא לראות סדרות…
אבל מניסיוני להיגמל מסדרות…
טוב, זה הלך בערך ככה.

נהייתי עייפה, עצבנית, עיניים קצת אדומות, כל מה שחשבתי עליו היה "עוד פרק, עוד סרט! עוד פרק!". אלו היו שלושה ארבעה ימים שבהם תאמינו או לא הרגשתי בדיוק מה שמרגיש מכור לסמים או אלכוהול או לכל דבר אחר.
ברגע שלוקחים ממך את הדבר זה קשה, ורק מכורים יכולים להבין את זה באמת.
להבין כמה זה קשה באמת.
מה שנקרא "Takes one to know one"
המשפט הזה לא יכל להיות נכון יותר על משהו אחר.
רק מכור יבין לעומק מכור ולכן רק מכור לשעבר יכול לעזור למכורים נוכחיים.
אני צריכה לגמול את עצמי.
טוב לסיום, אומר רק מילה אחת.
לעזאזל.