היינו ביחד לתמיד, או שכבר לא

נשברתי , לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. כבר לא יכולתי להתמודד עם הרגשת האהבה אלייך שהייתה מלווה בכעס,בכאב והתחרטות. אני בכל לא יכולה לתאר כמה אהבתי אותך, היית החבר הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי. לימדת אותי מה היא אהבה. חשבתי שאנחנו נהיה ביחד לתמיד ועכשיו הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה האם נפרדנו מאוחר מידי או מהר מידי ?

הפרידה הייתה לטובתנו, לשנינו כבר לא היה טוב ובמשך החודש האחרון הרגשתי כל יום את הלב שלי נסדק יותר ויותר. איך פתאום הכל התהפך ? מאוהבים הפכנו לאויבים. פתאום כל דבר שעשיתי לא היה טוב בשבילך מספיק וכל דבר שאתה עשית רק הכעיס אותי יותר.
מצחיק לחשוב שאני עדיין דואגת לך ואוהבת אותך. עשית לי בדיוק מה שהפריע לי וידעת את זה, אני לא יגיד שעשית את זה בכוונה אבל ככה זה הרגיש לי.
איך אני פתאום כל כך לבד ? אני מרגישה שאין לי כלום. איך בכלל מתמודדים עם פרידה ? אף פעם לא הייתי במצב כזה וכנראה שגם בגלל זה לא נפרדתי ממך מוקדם יותר.
למה קיימת האהבה בכלל? גם ככה לכל דבר יש סוף, מה שווה כל האהבה בעולם אם בסוף נפגעים ממנה ?

חשבתי שהיה לנו קשר מיוחד, שיכלנו להבין אחד את השני.
זה היה אני ואתה מול כל העולם, שנינו ביחד, לתמיד, או שכבר לא.
סיפרתי לך הכל עליי ואתה נתת לי את כל האהבה שיכולת.
אבל כנראה שברגע האמת הבנו שזה כבר לא עובד, שאין לנו כבר למה להיות ביחד אם שנינו רק נפגעים מזה.

אבל אולי כל דבר הוא לטובה, ואולי באמת לכל סוף יש התחלה חדשה. אולי באמת מגיע לי יותר טוב כמו שכולם אומרים, אולי מגיע לי היחס שחיפשתי ואולי לך מגיע יותר טובות ממני.
וגם אם זה באמת כמו שכולם אומרים, ועם הזמן הכל יעבור והלב שלי יהיה שוב שלם. ואני רק שואלת את עצמי, האם אני באמת רוצה שהתקופה הזאת תעבור? כל מה שאני רוצה זה אותך, אבל אותך הקודם לא מה שהוא עכשיו, ואני רוצה לחזור לעצמי הקודמת ולא למה שאני עכשיו.
האם באמת מגיע לי יותר ? ומה זה בכלל יותר ? למה האהבה כל כך יפה ונעימה אבל גם כל כך אכזרית וקשה?
המילים שאמרנו אחד לשני דוקרות אותי בלב, הרסתי הכל ואני בחיים לא יוכל לתקן.

כל מה שתהיה בשבילי הוא זיכרון, זיכרון אחד ארוך וטוב, זיכרון אחד שאני ישמור בליבי לנצח.