New Beginning – פרק 1

"דקטור דניס לינקולן מחכה לך במשרד" אמרה המזכירה. היא קמה ממקומה, מחזיקה בתיקייה שחורה. היא לבשה חצאית שחורה גבוהה וצמודה ולתוכה הכניסה חולצה לבנה מכופתרת. שפתיה היו צבועות באודם אדום ושערותיה הבלונדיניות היו אסופות לפקעת הדוקה על קודקוד ראשה.
היא בחנה את הופעתי וחיוך עלה על פניה. היא הלכה אחרי אל דלת המשרד ונכנסה יחד איתי. היא הניחה את התיקייה על השולחן של הדוקטור, עדיין בוחנת אותי בשעה שיצאה מהחדר.
אחרי שהדלת נסגרה לקחתי צעד לכיוון השולחן, מושיט את ידי כדי שדוקטור לינקולן יוכל ללחוץ אותה.
דוקטור דניס לינקולן היה בסוף שנות השישים לחיו. שערותיו היו מאפירות, פניו נעימות, רגועות ומקושטות בקמטים. הוא לבש מכנס שחור וחולצה כחולה כהה ומכופתרת מתחת לחלוק לבן.
"טוב לראות אותך קוי (Koi). בבקשה, שב" התיישבנו אחד מול השני, לינקולן פותח את התיקייה ומעיין בה. ישבנו בשקט במשך כמה דקות בשעה שהוא קרא את המסמכים. הוא סגר את התיקייה והניח אותה חזרה על השולחן, מפנה את תשומת ליבו אלי.
" מה אני יכול לעשות בשבילך היום, מר הרינג?" הוא שאל, מרים כוס קפה מהשולחן ולוגם ממנה.
העברתי את מבטי לתיקייה "אני חושב שאתה יכול לנחש"
הוא נאנח "אתה יודע שזה תהליך ארוך"
"דברתי עם מריה, היא הסבירה לי הכול. הבאתי את כל המסמכים. עותקים מהחוזה של שכירות הדירה וההרשמה למכללה, המלצות ומכתבים מהעבודה. אני עושה כמיטב יכולתי להוכיח לכם שאני אחראי."
לינקולן נאנח פעם נוספת, מעביר יד בשערותיו
"אם אתה אחראי או לא זאת לא השאלה. יש לך דירה, שתי עבודות יציבות ואתה לומד במכללה קולינרית על מלגה מלאה. קוי, אנחנו יודעים שאתה בחור שאפשר לסמוך עליו. הבעיה היא שיהיה לך קשה להראות עקביות" העברתי יד על הזיפים שגדלו על פניי
"אני מגיע לכאן לפחות פעם בשבוע"
"כן, אבל רק בחצי השנה האחרונה. לפני זה לא יכולנו לשיג אותך במשך שלוש שנים"
נאנחתי בייאוש. לינקולן הניח את האמות על השולחן ונעץ את מבטו בעיניי השחורות.
"אני לא מנסה להעביר עלייך ביקורת קוי. אני בסך הכול מציג את העובדות. אתה בחור צעיר בן עשרים ושלוש. אתה לומד ועובד. אין לך שניה פנויה ביום כדי לשבת ולנשום. אחותך אמילי מאובחנת עם דיכאון כרוני והפרעת דו- קוטביות. היא צריכה את כל תשומת ליבך אם אתה מתכוון לקחת אותך לסופי שבוע אצלך ואתה לא יכול לעשות את זה תוך כדי עבודה."
"אני אפסיק לעבוד בסופי שבוע" התעקשתי.
"אני בטוח שיהיו לך עוד דברים לעשות בימים החופשיים שיש לך. אתה יכול להרשות לעצמך לשכור אחות מקצועית שתשמור על אמילי?"
הנדתי בראשי, מעביר יד בשיער הברונזה הארוך והגלי שלי שהגיע עד הכתפיים.
"כמו שחשבתי" לינקולן קם והניח את ידו על כתפי.
" אתה צריך זמן לעצמך. אתה לא יכול לקבור את עצמך בעבודה ובלימודים. תן לעצמך לנשום ותפסיק למצוא לעצמך עוד מחוייבויות. אחותך היא עבודה קשה, אפילו בשביל האחיות מקצועיות שעובדות כאן"
"היא מבקשת ממני לצאת. היא רוצה לראות את הים" מלמלתי, מעביר יד על פני פעם נוספת.
"אתה יודע שרק לפני שלולשה ימים היא ניסתה להתאבד."
הנהנתי וקמתי ממקומי, מתכוון להפרד לשלום ולעזוב. לינקולן הניח את ידו על כתפי שנית
"קוי, כשתיהיה יותר יציב מבחינה פננסית אני בטוח שנוכל לתת לך לקחת אותה"
הנהנתי ולחצתי את ידו של הדוקטור "תודה שפנית לי מזמנך דוקטור. שיהיה לך המשך יום טוב" אמרתי ויצאתי מהמשרד. בעודי עושה את דרכי לכיוון היציאה השתדלתי שלא לחשוב שהפגישה הזאת הייתה בזבוז זמן מוחלט.
"מר הרינג" נשמעה קריאה ואחריה קולות של עקבים על הרצפה. אפילו על העקבים המפלצתיים שלה המזכירה הבלודנית הייתה הרבה יותר נמוכה מהמטר תשעים ושלוש שלי. היא חייכה אליי והושיטה לי פתק קטן.
"תתקשר" היא אמרה וקרצה לפני שהסתובבה חזרה לדלפק.
את הפתק זרקתי לפח בשניה שיצאתי מהקליניקה לאישפוז פסיכיאטרי.