משאלה: בוקר פשוט נפלא

"בוקר טוב." אריק אומר בזמן שהוא מתיישב מולי. אני מביטה בו ולא יכולה להבין כיצד מישהו כמוהו יכול להיות אחיה של אימי, זאת אומרת הוא לא דמה לה בכלל, היה לו חיוך שובב בעל גומות מקסימות ושיער בהיר, זאת בניגוד לחיוכה המלוטש של אימי ושערה הערמוני. אך אולי זה היה בגלל שהוא היה צעיר מכדי שאוכל לחשוב עליו כדודי, זאת אומרת הוא היה מבוגר ממני רק בשנים מועטות ולא דמה בכלל להורי, הוא היה הרבה יותר נחמד ופתוח, הוא היה כל מה שרציתי שהורי יהיו או כך לפחות חשבתי באותו הרגע.
"בוקר." אני אומרת ומביטה באוכל מולי. אני לא יודעת למה אני מנסה בכלל, מעולם לא הייתי אדם שאוכל ארוחות בוקר, אך משום מה מהיום שהגעתי לפה אני ממשיכה לנסות לאכול ארוחת בוקר, כאילו זה הצעד הראשון בהפיכתי לאדם אחר. מחשבה מטומטמת משום שאני כבר החלטתי לפני כן שאני לא רוצה להפוך לאדם אחר, שאני בכלל לא רוצה להיות בחיים.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר," הוא אומר ומושך את קערת הדגנים ממני, מכריח אותי להביט בו."על מה שאמרת לי בערב בו הגעת לפה." הוא מוסיף ואני יכולה לראות את הדאגה בעיניו, לעזאזל, הייתי צריכה לשקר לו אז, הייתי צריכה לומר שאני שונאת אותם או שהם פשוט לאמבינים כלום, לא הייתי צריכה לומר את האמת.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אני אומרת בשקט ועל שפתי חיוך קליל, כאילו הכל לגמרי בסדר. הוא מביט בי לשנייה ונאנח, אני חושבת שהוא איבד תקווה ברגע ההוא, שהוא הבין שאני לא עומדת פשוט להסביר לו את זה. "טוב אני חושבת שאני צריכה להתחיל לזוז." אני מזיזה מעט את הצלחת ממני וקמה ממקומי, תוהה אם יש מצב שאוכל פשוט להבריז היום או משהו כי לא ראיתי סיבה ללכת לבית הספר היום.
"תחזרי לשבת, לינה." הוא אומר ולרגע אחד אני יכולה לראות כי הוא בהחלט אחיה של אימי, לשניהם יש את אותו קול קר כפלדה, כאשר הם רוצים להיות סמכותיים, אך כאשר אני מרימה את מבטי אליו אני מבינה שהוא בכל זאת שונה ממנה, כי בניגוד לעיניים האדישות של אימי, עיניו נראות באמת ובתמים מלאות דאגה.
"סליחה?" אני שואלת ומרימה את התיק שלי, יודעת שאין מצב שהוא רציני בגלל שהוא היה זה שהתעקש שאגיע בזמן לבית הספר בכל יום. זאת אומרת הוא היה ממש צריך לדחוף אותי מהמיטה באחד הימים.
"את לא זזה מפה לשום מקום עד שאנחנו מדברים," הוא אומר, ולפני שאני שמה לב הוא כבר נמצא לצידי, לוקח לי את התיק ומושיב אותי חזרה מול ארוחת הבוקר בה לא נגעתי אפילו."אם מישהו מציק לך או שאיזה בריון חושב שזה מצחיק לפגוע בך, תגידי לי ואני כבר אטפל בו." הוא אומר ועל שפתיו חיוך קטן ונחמד, אני כמעט מרגישה כאילו הכל עומד להיות בסדר.
"אתה באמת רוצה לדעת?" אני שואלת, ונאנחת אין לי שום מושג מה אני עומדת לומר לו, אולי את האמת."כאילו, באמת באמת? כי אני לא מתכוונת לייפות את הדברים." אני מוסיפה לפני שהוא יספיק לומר משהו מטומטם שיהרוס את הרגע הנפלא בו אני מחליטה לבטוח בו.
"כן," הוא אומר בלי לחשוב על זה אפילו." אחרת איך אוכל לעזור לך?"הוא מוסיף והחיוך הקטן ההוא שלו מתחיל לעצבן אותי. הוא בדיוק כמו כל שאר המבוגרים, הוא חושב שבגלל שאני נערה, כל הבעיות שלי קטנוניות וחסרות משמעות. אני לא מבינה למה לעזאזל הסכמתי להחליף זוג מבוגרים שלא אכפת להם ממני ומהבעיות שלי לכזה שחושב שאכפת לו ושהוא יכול לפתור אותן בשניות.
"אתה לא תוכל לעזור לי." אני אומרת בשקט אך אני לא לגמרי בטוחה שהוא שמע אותי, לא שזה ממש משנה. ידעתי שאני עומדת להטיל את פצצה ולמען האמת אני מעדיפה לעוף מפה לפני שהדברים שלי ישקעו.
"אני לא יכולה להישאר בחיים בגלל שאני לא מתכוונת להיות הנערה הזאת שהתחילה תיכון כתאומה וסיימה אותו כבת יחידה."