המקובלים והלא מקובלים – פרק 48

לגלות במפתיע קשר משפחתי ככה באמצע החיים,זה לא קל.
להסביר את התחושות והמחשבות שעוברות לפרנקו בראש מאז זמן הידיעה?זה גם לא קל.
פרנקו לא מפסיק להריץ מחשבות,לנסות לסדר את הבלגן בראש,לעבור את התקופה הנוראית הזאת,קודם כול הוא מקבל בשורה שבה מבושר שהוא מאומץ דבר המשפיע קשות על חייו,לדעת שאתה בעצם לבד בעולם,
שאין מישהו שאתה יכול לסמוך עליו,שאין מישהו שיכול לתמוך בך,שאתה יכול לשתף אותו במה שעובר עלייך,אין בן אדם כזה,אולי חוץ מלולה,היא היחידה שבאמת הבינה את פרנקו,הבינה מה עובר עליו,שנכנסה דרך עיניו הנוצצות לעומק ליבו.
-בכיתה-
גוסטבו ששם לב שפרנקו לא מרוכז,שהוא לא במקום,רצה למצוא דרך לפנות אליו,להגיע ללבו,הוא לא ידע מה לומר לו,הוא בעצם לא ידע כלום על בנו,הוא שם לב שיש ביניהם פערים,והרגיש מאוד לא בנוח,הוא הרגיש שהוא חייב לפצות אותו ולתקן את המצב.
גוסטבו:"פרנקו?" שאל אך פרנקו לא ענה לו. "למה אתה מתעלם ממני?" שאל שוב.
פרנקו:"תלך מפה!" צעק עליו.
גוסטבו:"מה?" נבהל מהתגובה הקיצונית שלו.
פרנקו:"מה ששמעת" התחצף "אני לא רוצה לראות את הפנים שלך חלאה!" פגע בו קשות במילותיו.
גוסטבו:"בני…תראה,אני יודע שזה קשה,אבל עוד לא הספקנו להבהיר כלום ו…" ניסה להשחיל מילים אבל פרנקו סרב להקשיב לו.
פרנקו:"אני לא הבן שלך!ואני לא רוצה לשמוע אותך!" אמר בגסות רוח.
הדמעות של פרנקו ירדו על לחייו,לגוסטבו כאב לראות אותו ככה,במצב השפוף הזה,הוא הרגיש אשם בכול מה שקרה,הוא הרגיש שהוא רק מחמיר את המצב,הוא הרגיש שהוא לא ראוי להיות אבא שלו אחרי מה שהוא עשה,ההחלטה הכי טובה שהוא יכול היה לעשות באותו רגע,היא ללכת.
גוסטבו:"עדיף שאני ישאיר אותך לבד קצת…זה יעשה לך טוב" פנה לפרנקו בשקט,כשראשו של פרנקו מוקרן כלפי מטה.
פרנקו:"עוף כבר!" צרח בעצבים וגוסטבו יצא מן הכיתה.
-בחדר של מגי אלגרה ולולה-
היא ישבה שם,כשהיא מחזיקה את הברכיים שלה,מלאת דמעות,בכי כאב וייסורים.
נמאס לה כבר לסבול מאהבה,נמאס לה להיות התחליף של כולם,זאת שכולם מתנחמים בה ואחרי זה זורקים אותה,זאת שכולם לועגים לה וצוחקים לה,היא הרגישה מושפלת,בודדה,חסרת אהבה,רואה את כול חברותיה מאושרות,מאוהבות,ומקבלות תשובה חיוביות מבנים,להבדיל ממנה,ומה שהיא לא תעשה,היא יודעת,שהיא לא מצליחה להוציא אותו מהראש,שהלב שלה שייך רק לו,לפרנקו,וכמה שהיא סובלת בגללו,האהבה שלה מתחזקת אליו עוד יותר,למרות שזה אסור ולמרות שזה בלתי אפשרי,היא עוד עדיין מפנטזת על היום המאושר בחייה,היום שבו היא ופרנקו יהיו זוג סוף,סוף.
מגי ואלגרה נכנסו לחדר מבחינות בחברה שלהן,בחברה שזקוקה לעזרה,בחברה שזקוקה לכתף לבכות עליה,ובחברות תומכות,הם ניגשו אליה,והתיישבו לידה,בלי לומר מילה,הם חיבקו אותה ופיזרו עליה המון חום ואהבה,הן תמכו בה והיו לצידה ובלי שלולה אמרה דבר,אפשר היה להבין את הכאב שהיא חווה באותו רגע.
שתיקה שררה בחדר לכמה דקות,עד שהיא נשברה ע"י לולה.
לולה:"תודה לכן" אמרה בחצי בחיוך כשהדפה את החיבוק והביטה בהן.
מגי:"תודה על מה?" לא הבינה,זה היה לה ברור מעליו שלחברות עוזרים,בכול מצב.
לולה:"על זה שאתן תמיד איתי,ולצידי ותומכות בי,ובכלל,מאז שהגעתי לביה"ס אתן הייתן איתי בכול מצב,אפילו שאני לא הכי מקובלת ועם כול החסרונות שלי פשוט קיבלתן אותי ואהבתן אותי,זה מוכיח שאתם חברות אמיתיות וזה הזמן להודות לכן על זה" אמרה ברגש והמון אהבה שנרכשה עם הזמן אל מגי ואלגרה.
אלגרה:"זה ממש מחמם את הלב לשמוע אותך אומרת את זה,אנחנו אוהבות אותך הכי בעולם,כמו שאת" אמרה ברגשיות כשחיבקה את לולה שוב.
מגי:"עכשיו…ספרי לנו למה את בוכה לולי" אמרה בשקט וחיכתה לשמוע את סיבת הדמעות של לולה.
לולה:"בגלל מה עוד אני יכולה לבכות?בגלל האהבה" נאנחה "בגלל פרנקו,אני לא מסוגלת לשכוח אותו,להוציא אותו מהראש שלי,הראש רוצה אבל הלב לא משחרר" אמרה באכזבה ובכאב של אהבה.
מגי:"הלוואי שיכולתי לעזור לך,אבל במקרים כאלה,נותנים לזמן לעשות את שלו" אמרה כשהביטה בה "אם את רוצה לשכוח אותו,תתני לזמן לדבר בעד עצמו" ייעצה לה.
אלגרה:"אבל" נתנה נקודת מפנה "כמו שאנחנו מכירות אותך,את לא צריכה לוותר עליו,את צריכה להילחם עליו,כי זה מה שאת,את פייטרית,את לוחמת,תקומי בגאווה ותחזירי את פרנקו לחיקך את יודעת שאתם נועדתם להיות ביחד,וששום דבר לא אבוד יש סיכוי,אז תחזירי את החיוך המהמם שלך לפרצוף,ותלכי לטרוף אותו בנשיקות" אמרה כשלולה צחקקה קלות.
לולה:"אתן באמת חושבות שעדיף לי להילחם עליו?" שאלה בספקות.
מגי:"ברור שכן!אהבה זה דבר נפלא,את צריכה להרגיש טוב עם עצמך ולא לשבת כול היום פה ולבכות" אמרה בחיוך רחב.
לולה:"כן,אבל עדיף לא ללכת אליו היום,כי יש לנו מחר הופעה בתוכנית סוסנה וקבענו לעשות חזרה אז…" נתנה תירוצים בשביל לא ללכת.
אלגרה:"תשכחי מהחזרה!התאמנו מספיק.יהיה בסדר,תפסיקי לדאוג כול הזמן ופעם אחת תסמכי עלינו,את תלכי אליו עוד היום,אבל הפעם…את תהיי שונה לגמרי.." אמרה בחיוך ערמומי קטנטן.
לולה:"למה את מתכוונת בשונה לגמרי?" אמרה בפחד.
אלגרה:"רק שינוי לוק קטנטן,אין לך מה לדאוג" אמרה כשהביטה במגי בחיוך.
לולה:"מה אני יראה כמו לינדה?" אמרה בבהלה.
מגי:"הרבה יותר טוב!" אמרה בקריצה לאלגרה והם עלו לארגן את לולה למעלה.

-בחדר של לינדה,מלודי ודיאנה-
לינדה התהלכה מעורערת בחדר,חושבת במאמץ רב על תוכנית מושלמת שתפיל את "בנות הכפר" בפח.
מלודי:"אולי די?את עושה לי סחרחורת!" אמרה מלודי בעייפות מלהסתכל על לינדה מתהלכת בחדר.
לינדה:"אין ברירה,זאת הדרך היחידה רק ככה אני מצליחה לחשוב,צריך לחכות שיבוא לי רעיון טוב,ואז אני יירגע" אמרה תוך כדי הליכה מצד לצד.
דיאנה:"תזכירי לי למה אנחנו צריכות תוכנית זדונית למחר?" לא היה לה בזה עניין רב.
לינדה:"בשביל לנצח!" הפנתה מבט חד לעבריהן והתיישבה לידם "עבר מלא זמן מהדו-קרב הראשון ואי אפשר לדעת כמה הן השתפרו,כדי לוודאות שננצח,הגיע הזמן שנעשה משהו מבריק ומועיל!צריך תוכנית שתגרום להם לא לעלות להופיע,או להופיע אבל ממש גרוע" הסבירה להן.
מלודי:"לי לא עולה שום דבר לראש.." אמרה כשחשבה על כך.
דיאנה:"לי כן" אמרה בחיוך וכולן הפנו את מבטן אליה "בואו ננעל את לולה בחדר ההלבשה וככה היא לא תגיע למופע,אתן יודעות כמה אלגרה ומגי גרועות בלעדיה,יהיה להן כזאת בושה , שרק מהמחשבה על זה הן לא יופיעו" אמרה בגאונות.
לינדה:"לא!לי יש רעיון הרבה יותר טוב!" אמרה בהתלהבות.
מלודי:"מהו?" שאלה אותה בסקרנות.
לינדה:"בואו ננעל את לולה בחדר ההלבשה,וככה היא לא תגיע למופע,בלעדי לולה,מגי ואלגרה לא יעלו לבמה!" חזרה על הרעיון של דיאנה.
דיאנה:"אבל זה מה שאני אמרתי!" התרגזה.
לינדה:"מתי?" עשתה את עצמה.
דיאנה:"לא יודעת…בערך לפני שנייה?!" אמרה בציניות.
לינדה:"לא משנה הרעיון שלי הרבה יותר טוב" אמרה בשוויצריות ודיאנה נאנחה מרוב טיפשותה של לינדה.
-בחדר של מגי לולה ואלגרה-
הם לקחו את לולה והלבישו אותה במכנס ג'ינס קצרצר צמוד משופשף,חולצת בטן צמודה לגוף שקשורה בצבע שחור,עם מגף אולסטאר בצבע שחור גם.
הם איפרו אותה קלות עם שחור בעיניים,גם צללית וגם עיפרון,סומק ושפתון,החליקו לה את השיער והצמידו לה פרח גדול לשיער.
לולה הביטה במראה,היא נראתה מטופחת,יפה,קורנת,זוהרת,אבל מצד שני גם לא עצמה,היו לא התלבטויות עם לצאת החוצה.
לולה:"לא יודעת…זה נראה לכן בסדר?" שאלה בערעור.
מגי:"תפסיקי!את נראית מדהים!" אמרה כשהחמיאה לה והתלהבה מהעבודה המוצלחת שהיא ואלגרה עשו.
לולה:"וככה אני חייבת להיות כול הזמן?" שאלה אותן.
אלגרה:"לא.ברור שלא.רק קצת יותר אנושית,את יודעת,תראי נורמאלי אבל יפה,רגיל ולא כפרי" הסבירה לה ולולה חייכה.
לולה:"טוב…תאחלו לי בהצלחה,אני הולכת אליו!" אמרה בהתרגשות.
מגי:"בהצלחה אמיגה" אמרה בחיוך.
אלגרה:"תיהני!" נפנפו לה לשלום והיא הלכה משם.

-במסדרון ביה"ס-
הוא ישב שם מצוברח,הוא עוד לא הספיק להחליף מילה אחת עם אבא שלו,הוא הוציא את הצלב מהכיס שלו,הוא הביט בו,והרגיש מבולבל,הוא אחז בצלב שהיה מלא עוצמה,צמרמורת קלה עברה בו מלחשוב על סול אימו,ועל גוסטבו אביו…בדמעות הוא שאל את עצמו:"למה אבא?למה?" אמר בכאב כשחשב שוב על כמה שהוא התאכזר אליו במעשיו.
הוא מחא את דמעותיו כשראה נערה יפהפייה מתקרבת לעברו,הוא קם לקראתה,בחיוך כובש,לאחרי כמה צעדים סימני זיהוי ותווי פנים וחיוך שהוא כבר מכיר נראו מרחוק.
הוא התקרב עוד יותר בהלם,ממה שהוא רואה,בהלם שיופי כזה קיים,ועוד מתחת לאף שלו.
עכשיו סופית,הוא היה קרוב אליה כול כך ויכול היה לוודאות מי זאת.
פרנקו:"לולה?" שאל בהלם ובחיוך שובב.