הגיגית האדומה

היא תמיד מונחת שם. בפינת הסלון.
גיגית גדולה ואדומה. לפחות צבעה המקורי היה אדום. היא דהויה, מלאה בשריטות ובחריטות.

אני שונאת אותה. שונאת את הגיגית הזאת. היא מסמלת עבדות.
אמא תמיד דוחפת לתוכה כביסה, וכך מצליחה להעביר את כל הבגדים הרטובים, ממכונת הכביסה הישר אל המרפסת-שם נמצא המתלה.

אמא תמיד דוחפת לתוכה סירים עם אוכל, ומכסה אותם במגבת.
כדי ש״השכנים לא ידחפו את האף שלהם לתוך החיים שלנו״. ככה אמא אומרת. כך היא מצליחה להעביר את כל האוכל, הישר אל ביתה של סבתא.

אני שונאת אותה.
שונאת את איך שהיא נראית. שונאת את זה שהיא תמיד כבדה כל כך. שונאת את זה שהיא משעבדת את אמא שלי.

פעם,כשהייתי קטנה, היא היתה רק עוד חפץ דומם בבית בין כל הרהיטים.
כשגדלתי הבנתי. הבנתי מתי אמא עצבנית,הבנתי מתי היא רוצה להכנס למיטה עמוק בתוך השמיכה ולהתחפר שם הבוקר- כאשר היא באינטראקציה עם הגיגית.

אני שונאת את הגיגית האדומה.