the story of my life פרק 6!

"בואי מכאן" שון אמר לי מוביל אותי עם ידיו "לאן זה?" שאלתי בשקט "לאוטו.. את רוצה להגיע הביתה היום נכון?" הוא שאל מחייך ירדנו אל קומת החניון ושון הוביל אותי אל הרכב שלו "שרון, תכירי את הבובה שלי" הוא אמר ופתח לי את הדלת של המכונית נכנסתי אליה והוא ניכנס כמה שניות אחרי הוא הניע את הרכב והחל לנסוע הוא נסע אל מחוץ למלון ולהפתעתי לא היה שם אף אחד.. לא כתב, לא צלם, אפילו לא מעריצה נודדת "לאן כולם נעלמו?" שאלתי מופתעת "מה זאת אומרת?" החזיר לי שון "איך זה שאין פה ים מעריצים ומצלמות??" שאלתי ושון חייך "הם לא מגיעים לפה, כי אף אחד לא יודע שאנחנו יוצאים מכאן הם יודעים רק על הכניסה הראשית ולשם הם מגיעים, כאילו זה לא שהם לא יודעים שיש פה עוד כניסה פשוט אנחנו תמיד הולכים וחוזרים רק ברכב הגדול שלנו שהוא של כל הלהקה אף אחד לא חושב על זה שאנחנו נצא מהדלת האחורית ואף אחד לא רוצה לפספס אותנו בשביל לבדוק אם יש סיכוי שנבוא מכאן" הוא אמר והנהנתי כמבינה "אז איפה את גרה?" הוא שאל אותי "מה זה משנה לך?" שאלתי והוא ציחקק בלעג "את רוצה להגיע הביתה נכון?" הוא החזיר לי שאלה "לא… אני צריכה להגיע לבית ספר אם כבר הספקת לשכוח אני צריכה להישאר שעה בגללך היום" אמרתי והסתכלתי עליו 'הוא כלכך יפה' עברה בראשי המחשבה 'פאק סתמי' אמרתי לעצמי שבראש והעפתי את מבטי אל החלון "ממש לא!" שון אמר לי "עברת מספיק להיום אני לוקח אותך הביתה" הוא אמר בנחרצות "טוב דיי עם זה. זה לא שיש לי ברירה עונש זה עונש" אמרתי לו עדיין לא מסוגלת להביט בו שון לא ענה לי ולאחר כמה שניות הוא חנה בצד "תקשיבי לי" הוא אמר ויכלתי להרגיש שהוא מסתכל עליי "תסתכלי עליי" הוא אמר כאילו זה מובן מאליו שאני חייבת להיסתכל עליו עכשיו לא היה לי נעים לא להיסתכל עליו הוא בכל זאת יותר מידי נחמד אליי סובבתי את ראשי אליו ועיניי פגשו בעיניו "תראי אני באמת חושב שעדיף שתלכי הביתה תואכלי תשתי משהו תתקלחי ותלכי לנוח.." הוא אמר מתקרב אליי ואני רציתי לענות לו אבל באותה השניה שהוא ראה שפתחתי את הפה הוא אמר "אני ידבר עם המורה שלך אני יגיד לה שנישארת שעה איתי, היא בכל מיקרה חושבת שאני שונא אותך" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי "אה אתה לא שונא אותי?" שאלתי מחייכת "אפילו לא קצת" הוא אמר מחייך אליי חזרה שתקנו לכמה שניות ושון החל נסע שוב "תני לי כתובת" הוא ציווה עליי ואני הובלתי אותו אל ביתי כעבור משהו כמו 20 דקות הגענו "בית נחמד" הוא אמר כשהוא חנה מחוץ לביתי "תודה" אמרתי מנתקת את עצמי ומהחגורה "רוצה להיכנס?" שאלתי אותו בלי לחשוב בכלל 'אויש את מטומטמת' אמרתי לעצמי שבראש 'למה ניראה לך שהזמנת אותו עכשיו להיכנס' "אממ לא יודע לא ניראה לי שיש בזה צורך" הוא אמר כשהוא ראה את הפרצוף הדבילי שעשיי לעצמי אחרי ששאלתי אותו הרגשתי ממש לא נעים זה לא לעיניין שהוא יהיה כלכך נחמד אליי ואני יהיה כזאת מגעילה "היי אני מצטערת אני קצת סתומה לפעמים" אמרתי לו מתנצלת והוא חייך אליי "אה כן?" הוא שאל אותי ואני צחקקתי "כן.. תכנס תשתה משהו ואז תחזור בסך הכל אני דיי חייבת לך"
"את לא חייבת לי שום דבר" הוא מיהר להגיד ברצינות "נו בוא כבר" אמרתי יוצאת מהאוטו והולכת לכיוון השער של ביתי הוצאתי את המפתחות ופתחתי לנו את הכניסה. ניכנסתי את ביתי ולאחר כמה שניות שון נעמד מאחוריי "יש לך בית דיי גדול.." הוא אמר בוחן אותו "ושקט" הוא הוסיף "כן אני פה לבד בינתיים" סיפרתי לו והתקדמתי אל כיוון המטבח "מה זאת אומרת איפה אמא שלך אבא שלך אחים אחיות??" הוא שאל מתעניין והיה לא פרצוף קצת מודאג הוא מתוק.. "טוב אז ככה. אין לי אבא, אני בת יחידה אז אין אחים ואין אחיות ואמא שלי נמצאת במשלחת לחול לכמה חודשים אז בינתיים אני פה לבד" אמרתי מוזגת לנו לשתות "את לא חושבת שזה קצת מסוכן לילדה בגילך להיות לבד בדירה כזאת גדולה?" הוא שאל לוקח מידי את הכוס שלו "בגילי?" שאלתי צוחקת "אני בת 17 וחצי.. ואם כבר מדברים אתה בגילי כבר טיילת ברחבי העולם ושרת למליון מעריצות מטורפות שלא היה להן איכפת גם לחטוף אותך וכלוא אותך בתוך לוב כדי שתואהב אותם ותשיר להם כל היום" אמרתי והוא צחק "כן אבל ההבדל הקטן הוא שאני לא הייתי לבד ובדיוק בגלל ה אף מעריצה מטורפת לא הצליחה לכלוא אותי בתוך כלוב כדי שאני יואהב אותה וישיר לה כל היום" הוא אמר וצחקתי גם אני "אל תדאג אני מסתדרת דיי טוב פה לבד.. חוץ מיזה זה כיף.. זה רק אני והשקט שלי בלי הפרעות.. יש לי זמן ללמוד ואני אוכלת מה שאני רוצה ואני הולכת לאן שאני רוצה ותמיד יש לי עליי כסף…" אמרתי לו אבל בתוכי ידעתי שאני משקרת לעצמי זה לא כיף להיות לד וזה לא כיף ללמוד כל היום החיוך ירד מפניי ולקחתי לגימה מהירה מהכוס שלי כדי ששון לא ישים לב אבל זה מאוחר מידי " זה לא כלכך כיף לחיות לבד אה?" הוא שאל מתקרב אליי "אפילו לא קצת" אמרתי בשקט. הוא לקח את הכוס שלי מידי ושם אותה על השולחן שהיה לידינו "יש לי הרגשה שאת לא תהיי לבד יותר" הוא אמר והיתקרב לחבק אותי חיבקתי אותו חזרה "למה אתה כלכך נחמד אליי?" שאלתי אותו כשאנחנו עדיין מתחבקים "למה את חושבת שאני נחמד אלייך?" הוא שאל ואני צחקתי "נוו תענה לי" אמרתי ונתתי לו דחיפה קטנה "לא יודע.. כניראה שיש בך משהו" הוא אמר ואני שתקתי "אהה אממ.." שון אמר כאילו נזכר במשהו "הפלאפון שלך אצלי" הוא אמר והושיט לי את הפלאפון שלי "מה הוא עשה אצלך?" שאלתי לוקחת א הפלאפון ממנו "הוא נפל לך כשהלכת עם לאון ואני שמתי לב אליו רק כמה דקות אחרי שעליתם בגלל זה גם הייתי בקומה שלכם כשיצאת התכוונתי להביא לך את הפלאפון.. אני מקווה שלא איכפת לך שהרשמתי לעצמי לשמור את המספר שלך אצלי גם הוספתי את שלי אליך אז.." הוא אמר לי מסביר את עצמו "למה אתה צריך את המספר שלי?" שאלתי בחשד "לא יודע אם אני הולך לראות אותך שבוע שלם ואת הולכת לנסוע איתי אל המלון שלי וחזרה אז אני חשבתי שאני אצתרך את המספר שלך.." הוא אמר מבויש קצת "האמת.." אמרתי לו "לא ניראה לי שאני יקח את העונש הזה.. אני פשוט יבקש ממנה אחד אחר אני בטוחה שהיא תבין.. פשוט לא בא לי לפרוק עוד מזוודות מהסוג הזה" אמרתי ושניה לפני ששון הספיק לפתוח את הפה כדי לנסות לשנות את דעתי היה לו צלצול "שניה.." הוא אמר לי וענה "אה אחי?.. כן אני בדיוק סיימתי.. לא.. מתי זה?.. אתה רציני?.. אוקיי אני יגיע בהקדם האפשרי.." הוא אמר וניתק את השיחה "אויי אני מצטער אני חייב ללכת.. תקשיבי לי אל תבקשי מהמורה שום עונש אחר עד שאני ידבר איתך.. ואל תדאגי אני מבטיח שאת לא תפרקי שום דבר שדומה למזוודה הזאת שוב.. ביי" הוא אמר ונתן לי נשיקה על הפה וברח מהדלת. מ-ה ק-ר-ה פ-ה ע-כ-ש-י-ו?!